שם הכותב: תאריך: 15 דצמבר 2013

המשך IAS 36

הפסקנו בי"ע של מוניטין. אמרנו שראשית בודקים למי שייך המוניטין ובמועד צירוף העסקים יש להחליט איזה סכום יוקצה מהמוניטין לכל יח' מניבה שתיהנה מהסינרגיה וכו'. נכנסנו לדוגמאות. אמרנו שיש לטפל בי"ע של המוניטין ובמימוש שלו. אמרנו שהמבחנים לבדיקת י"ע מוניטין ראשית קושרים את המוניטין ל- CGU. אין תזרים מזומנים למוניטין בפני עצמו לכן יש לעשות זאת בהגדרה. הוא לא הולך לבד. התקן גם אומר שאין לאלץ סתם ייחוס. לא יודעים לייחס? אל תייחסו. עשינו מבנה של חלוקת חברה ל- CGU, ייחסנו ליחידות, אח"כ למספר יחידות יחד, אח"כ למגזר (לא קיים בפרקטיקה) ואז היתר לכלל החברה ולא אילצו ייחוס.

הפסקנו בנקודה בה אנחנו מבינים שמוניטין יש לייחס ליחידה מניבה מזומנים ואם לא ניתן אז לא מייחסים.

עכשיו נשאלת השאלה מה קורה כשיש יחידה מניבה מזומנים וכבר ייחסתי אלה מוניטין, יש כבר מוניטין מיוחס, אבל אז יכול להיות מצב שאמכור חלק מה- CGU. מה עושים עם המוניטין? מממשים חלק? לא? הרי לא ניתן למכור מוניטין שכן זה חלק מ-GCU. באופן רעיוני כשמוכרים חלק מה-CGU מוכרים חלק מהמוניטין. ברגע שיש את הייחוס ואתה מוכר חלק ואתה לא יודע לייחס את המוניטין לתוך החלקים המרכיבים את ה-CGU עושים "בערך" – התקן אומר שאם מוכרים חלק מה GCU יש לפצל את המוניטין לפי ערכים יחסיים relative values. שזה כמובן בהנחה שלא ניתן לייחס לחלק ספציפי בתוך ה-CGU את המוניטין שכן זהו החלק הקטן ביותר שמניב תזמ"ז.

מה זה ערכים יחסיים? זה לא שווי שימוש ולא שווי הוגן בניכוי עלויות מכירה, זה משהו אחר – התקן לא מסביר את זה, ו-4 הפירמות אומרות שזה סכום בר השבה. יש לעשות חישוב של סב"ה, במיוחד לחלק שנשאר שכן החלק שנמכר מכר בשווי הוגן שלו ואין מה לעשות לו שווי שימוש כי הוא נמכר.

בדפים בעמוד 18 – יש דוגמה בבוקס.

הכתבה: הערה למימוש מוניטין כחלק מ-CGU – ראינו (דוג' בעמוד 18) שמימוש CGU אליו מיוחס מוניטין גורר מימוש חלק מהמוניטין. החישוב הוא פרופורציונאלי ע"פ "ערכים יחסיים", מונח שהפרשנות לגביו היא סב"ה. עם זאת, ה- IASB מכיר בעובדה שיהיו מקרים שלא נייחס מוניטין לחלק שנמכר – לא נגרע מהמוניטין כלום. מדובר במקרים מובהקים שבהם כבר במועד הרכישה של ה-CGU היה ברור כי חלק ממנה יימכר. במקרה כזה, אם אכן החלק שתוכנן היה למכור אותו נמכר, אין לייחס לו מוניטין.

בעניין זה התקינה האמריקאית מתייחסת לנושא נוסף וקובעת שאם החלק שנמכר מתוך ה- CGU לא מגיע לכדי "עסק", לאור המתודולוגיה שמוניטין נוצר רק בגין עסק, אם לא מכרנו עסק לא מכרנו מוניטין. כנראה שזו גם הפרשנות לתקינה הבינ"ל, אבל זה לא כתוב. הדוגמא הקלאסית: נמכר נכס בודד מתוך CGU.

טכניקת הקצאת הפסד ל-CGU:

התקן אומר שהפסד מי"ע נכסים ייוחס לCGU לי הערכים הפנקסניים של הערכים שכלולים בCGU שכפופים לתקן. אם היחידה מכילה מלאי ולקוחות וכו' – לא מייחסים אליהם הפסד. למה ההצהרה רדודה ובעייתית? יש לי יחידה מניבה מזומנים, ר"ק, במ"ח, מלאי, לקוחות וספקים. הנכסים שכפופים לתקן – ר"ק ובמ"ח. אם עכשיו אעשה תזמ"ז והוא יהיה פחות מסה"כ כלל התכולה של ה-CGU – יש הפסד, אך ייוחס? לפי פרופורציה – כאשר אם יש מוניטין הוא יופחת ראשון ויתרת ההפסד תופחת פרופורציונאלית.

הבעייתיות – למה לא לייחס למלאי וללקוחות? כי הם נמדדים לפי יאס 2 ויאס 39, כאשר הם נכנסו לCGU אחרי שנבחנה ונעשה ירידת ערך. הם נכנסו כמו שצריך ליחידה המניבה מזומנים מראש. נכסים שנכנסו לCGU שלא כפופים לias 36 כבר נמדדו. זו לא הבעיה.

למה זה בעייתי להגיד סתם פרופורציה לפי עלות פנקסנית? אולי אני יודע מי גרם להפסד??????? יש סממנים פנימיים וחיצוניים, ונניח שבר"ק יש בלאי, או שהבמ"ח זה טכנולוגיה שהתיישנה ואם נשים טכנולוגיה אחרת זה יפעל טוב. היינו מצפים שאם אני יודע להגיד מי הנכס הבעייתי אז יגידו לי לייחס לו את כל ההפסד למרות שזה CGU. הבעייה של התקן היא זו שהוא לא מייחס לאופן סציפי למי שיביא את הנכס בהנחה שאנחנו יודעים מי הביא את הנזק. לכן, יש על עניין הפרופורציה מגבלה – לאחר ייחוס ההפסד לכל אחד אסור להוריד נכס ספציפי מתחת לסכום בר ההשבה שלו. אפקטיבית זה שווי הוגן כי אם הנכס בתוך CGU כנראה שאני לא יכול לזהות ממנו תזרים נפרד.

נניח הבעיה שלי היא בנכסים הבלתי מוחשיים ולא בר"ק – כשהייתי בודק ש"ה של הר"ק הייתי רואה שהשווי ההוגן שלו גבוה מהסכום שלו בספרים אחרי ניכוי ההפרשה של הי"ע. אם נתקלים במצב כזה, יש לחזור אחורה ולייחס את החלק שיוחס לרכוש הקבוע לנכסים הבלתי מוחשיים כי ההפסד כנראה נוסע מהם כי רואים שהוא לא נובע מהר"ק לפי השווי ההוגן שלו.

הכתבה – [כל עניין המגבלה לא מפורט בחוברת] – IAS 36 קובע כי כאשר יש הפסד מירידת ערך של יחידה מניבה מזומנים, ההפסד ייוחס קודם כל למוניטין ששייך ליחידה הזו, ובשלב שני, ייוחס לאותם נכסים שכפופים ל- IAS 36 (בד"כ ר"ק ונכסים בלתי מוחשיים), על פי פרופורציית הערכים הפנקסניים שלהם.

התקן יוצא מנקודת הנחה שאם ה-CGU כוללת נכסים שאינם כפופים לתקן, אזי הנכסים האלה לא דורשים ירידת ערך, שכן הם כבר נבדקו ע"פ התקנים הרלוונטיים אליהם (למשל מלאי לפי IAS 2; לקוחות לפי IAS 39 וכיוצ"ב). עד כאן שלב ראשון. הטכניקה הזו נראית, על פניה, פשטנית. על מנת לשכלל אותה ולמנוע מצב שבו מבצעים טכנית פרופורציה למרות שידוע מי הוא הנכס הבעייתי בתוך ה-CGU, קבע התקן מגבלה, מעין רצפה, שמתחתיה אסור להוריד את הערך של הנכסים ב- CGU. המגבלה היא: אין להפחית נכס בודד בתוך ה-CGU מתחת לסכום בר ההשבה שלו. בדרך זו, גם אם היא קצת ארוכה וחוזרת על עצמה, מנווט התקן את ההפסד לנכס הבעייתי. לדוגמה:

בתוך CGU 2 הנכסים היחידים שכפופים לias 36 הם רכוש קבוע שערכו 100, ונכסים בלתי מוחשיים שערכם 150. נניח גם שהערך הפנקסני של ה- CGU בכללותה הוא 310 (מלאי 50, לקוחות 30 ספקים (20)) והסכום בר ההשבה הוא 210 (לא מיוחס לה מוניטין). על פי נתונים אלה ההפסד שצריך לייחס הוא 100. הפרופורציה מחושבת באופן הבא –רכוש קבוע: 100/(100+150)= 40%* 100= 40, והנכסים הבלתי מוחשיים – 150/250*100= 60.

כעת, נניח שאנחנו יודעים שהכנס הבעייתי הוא הבלתי מוחשיים. במצב כזה כנראה שהשווי ההוגן של הרכוש הקבוע הוא גבוה, נניח 105 > 90=150-60. אם השווי ההוגן הוא 105 הרי שע"פ המגבלה אסור להוריד למטה ממנו. פרקטית בדוגמא שלנו אסור לייחס הפסד בכלל לרכוש הקבוע. וכך, בדלת האחורית אולי, הגענו למצב שבו כל ההפסד מיוחס רק לנכס הבעייתי – לבלתי מוחשיים.

מוניטין שהופחת לא יוחזר. אם הפחתנו מוניטין לא נוכר להחזיר אותו. החשש של התקן הוא שתכיר במוניטין חדש שנצמח בתוך החברה ואסור להכיר בו לפי יאס 38. לא ניתן לדעת אם זה מוניטין שנצמח למוניטין שנרכש, נמוג, וחזר. לכן באופן גורף לא מחזירים מוניטין שהופחת.

נכסים משותפים:

עושים פאוזה רגע ממוניטין ונעשה נכסים משות' שזה דומה למוניטין ואז נעשה דוגמא שעושה אותם יחד.

כשמם כן הם, הם משותפים למספר CGUים. הגודמא הקלאסית היא טרקטור – יש 2 שדות: לגידול תירס וגידול עוד משהו. בבדיקת י"ע, איפה אני שם את השווי של הטרקטור? זאת לפי מפתח הקצאה. יש לחשוב על מפתח הקצאה לפיו יוקצה הטרקטור – יש למצוא אחד הגיוני, נניח שעות עבודה במקרה של טרקטור. מדובר בהתעסקות תמחירים ולא פיננסית. אסור לייחוס ע"פ מפתח הקצאה להיות על בסיס תוצאות עסקיות. אם CGU אחד מרוויח ואחד מפסיד אסור להשתמש בזה כמפתח כי זה מטה את ירידת ערך לכיוון היחידה מניבת המזומנים המרוויחה.

הדוגמה הקלאסית השנייה – בניין המטה של ההנהלה – בהגדרה הוא לא מניב הכנסה אלא מדובר בנכס משותף שיש להקצות ליחידות מניבות מזומנים. איך אפשר? במקרה הקלאסי – מנכ"ל, יועמ"ש, מנהל עסקים ופיתו עסקי – הם עובדים בשביל כולם – כנראה שלטרקטור אצליח למצוא מפתח, כנ"ל למחשבים, טלפון, אינטרנט, וכד'. אבל את בניין המטרה לא אצליח להקצות וזה מה שדומה בינו לבין מוניטין – התקן אומר אל תאלץ!!! לכן יכול להיות שנכס משותף יהיה רק ברמת החברה בכללותה. בדומה למוניטין, אומרים שנס משותף לא עומד בפי עצמו, הוא חלק מיחידות מניבות מזומנים, תייחס אם אתה יכול ואם לא – כלל החברה. בוטום אפ טופ דאון. אבל, ברגע שיש ירידת ערך אני קודם כל מפחית את המוניטין אבל לא עושים ככה עם נכס משותף1!!! בודקים אותו ככל הנכסים והדמיון בינו לבין המוניטין זה בעניין הייחוס.

הכתבה – נכסים משותפים הם נכסים שמשמשים ביותר מ- CGU אחד. ישנם 2 טיפוסים של נכסים משותפים: הראשון, הוא נכסים תפעוליים (טרקטור ו-2 שדות), נכסים אלה ניתן לייחס לכל אחד מה-CGU שבה הם פועלים לפי מפתח הקצאה הגיוני (חשבונאות ניהולית). IAS 36 מתייחס רק במקום 1 לסוגיית מפתח ההקצאה וקובע שהוא לא יכול להתבסס על תוצאות עסקיות: רווחים, הכנסות וכיוצ"ב. הסיבה: התבססות כזו, בהגדרה, תביא להטיה בבדיקת ירידת הערך (הטיה מטיבה שתביא לרישום הפסד נמוך יותר מירידת ערך בהכרח). לעומת זאת, יש נכסים משותפים שבהגדרה לא ניתן לייחס אותם. לדגמה: בניין המטה של ההנהלה, בהנחה שמדובר בהנהלה קלאסית (מנכ"ל, ייעוץ משפטי, כספים, פיתוח עסקי). את ההנהלה אסור לייחס משום שכל ייחוס יהיה שרירותי. בחינת ירידת הערך מתבצעת במקרה כזה באופן שמזכיר מאוד בחינה של מוניטין שלא ניתן היה לייחס אותו. בסופו של דבר, בודקים את החברה בכללותה עם הנכס המשותף. בשונה ממוניטין, ההפסד לא מיוחס קודם לנכס המשותף, אלא שהוא אחד מתוך מכלול הנכסים. עוד בשונה ממוניטין, אם יוחס הפסד לנכס משותף אפשר יהיה להחזיר את ערכו אם בעתיד יש עליית ערך.

דוגמה בעמוד 22 – הערות:

  • הסבר לנתון נוסף 4 – הרישא של ס' 4 מתייחסת לבחינת הסב"ה ועל פיו שווי השימוש גבוה מהשווי ההוגן ולכן על פיו יקבע הסכום בר ההשבה. המשפט השני בסעיף 4 מתייחס למגבלה של IAS 36 ולמעשה אומר לנו שלא קיימת מגבלה, היות ולא ניתן להעריך של הסב"ה של כל נכס בנפרד.
  • נתון נוסף 5 – כשתינתן לנו CGU ובתוכה לקוחות וספקים, יש לקחת בתזרים בחשבון גם את הפירעון שלהם. צריכה להיות סימטריה – אם לוקחים את ההון החוזר כן ניקח את התזרים של לקוחות וספק. אם לא לוקחים את ההון החוזר, לא לוקחים בחשבון פירעון של ספקים ולקוחות. נראה לי טעיתי. הכתבה: סעיף 5 הוא ס' טעני שמתייחס להערכת השווי. בפרקטיקה קשה מאוד להפריד בין תזרימי מזומנים של לקוחות וספקים מעסקאות שלפני תאריך הבדיקה לתזרימי מזומנים שנוצרו בגין ספקים ולקוחות (ומלאי) לאחר תאריך הבדיקה (הכל ביחד מהווה תזרים עתידי שמעריך השווי משתמש בו לצורך ה- DCF). לכן, פרקטית, נהוג להוסיף לערך בספרים את ההון החוזר ומצד שני, במסגרת התזרים, לכלול את התזרים המתייחס אליו (פירעון הלקוחות והספקים שיתרתם מופיעה בערך הפנקסני).
  • הערה לסיכום הדוגמה – בדוגמה זו ירידת הערך לא מגיעה לסכום המוניטין. מכאן, שמהמוניטין יגרע סכום של 200 והיתרה שלו לאחר הפחתה תהיה 100. בדוגמה אחרת שבה הפסד עולה על סכום המוניטין (גבוה מ300 בדו') יש לבצע ייחוס ע"פ פרופורציה בין כל הנכסים של כל היחידות מניבות המזומנים ע"פ ערכים פנקסניים. (נשבר המבנה של היחידות מניבות המזומנים, כי אני לא בודק CGU , אלא כולל נכסים משות' וכולל כולם).

היבטי זשמ"ש (NCI):

  1. נספח ג' – טיפול מיוחד בשיטת החברה האם (ש"ה חלקי):

כאשר הדגמנו את 2 השיטות למדידת זשמ"ש ב- IFRS 3R ראינו שהמוניטין שמתקבל בשיטת החברה האם נמוך יותר תמיד משיטת הישות הכלכלית האחת. עם זאת, אמרנו שias 36, באמצעות פתרון טכני, יגרום לכך שהמוניטין הגדול יותר בשיטת הישות הכלכלית האחת לא יהיה רגיש יותר לירידת ערך בהשוואה למוניטין הקטן יותר שנוצר בשיטת החברה האם. מי שקובע את הטכניקה הזו הוא נספח ג' של IAS 36 שדורש לגלם את המוניטין בשיטת החברה האם.

דוגמה בעמוד 20. הערות:

  • הרציו הוא להשוות את בדיקת י"ע של הישות הכלכלית לחברה האם. נביא לאותו מצב כדי שלא ניתן יהיה לעשות מניפולציות או להגיד שעושים מניפולציות.
  • בדוגמא בחלק הראשון, אני לא לוקח 400 כי 400 מייצג מוניטין רק לרוב, 80%, ולכן אני מחלק 400 ב-80% וכך מגלם את המוניטין ל-100%.
  • הכתבה: הערך הפנקסני לצורך הבדיקה מתבסס על גילום המוניטין, ולמעשה הוא לא באמת הערך הפנקסני (זה שמופיע בספרים). בספרים יש רק 1750 (400+1350) כי בספרים במוניטין הוא 400 ולא 500.
  • זה 500 כי אני משווה ליישות הכלכלית האחת אפילו שביום הראשון לא הקצתי למיעוט מוניטין. יש הפסד של 500, חלקו לאם חלקו לזשמ"ש לפי 80%/20%. את ה-400 – חלקך, תזקוף והמוניטין יתאפס. ה-100 – היות ואתה לא מציג למיעוט מוניטין אל תפחית אותו באמת. כל הרעיון הוא כדי לדעת כמה להפחית באמת. כדי לבחון אם יש באמת י"ע או לא תוך הבאת שיטת החברה האם לאותה שפה של שיטת היישות הכלכלית, שלא יווצר מצב שבנתונים זהם בשיטה אחת אין י"ע כי הערך בספרים קטן יותר כי אין מוניטין למיעוט ובשנייה אין.
  • לגבי ה-350 (830-500) חלק זה אני מחלק 20% לזשמ"ש ו80% לי, 70 ו-280. את אותו 70 של הזשמ"ש אני כן רושם לו כהפסד, בזה כן יש לו חלק. כך, בסה"כ החברה האם רושמת 400+280=680 והזשמ"ש=70 – סה"כ 750 ואמרנו שהערך בספרים "באמת" הוא 1750, בניכוי 750 שהפחתנו יוצא 1000 שזה הסב"ה.
  • הכתבה של הכל – החלק הראשון של הדוגמה שמופיעה בנספח ג' נראה אפילו מיותר שכן גם אם לא היינו מגלמים את המוניטין והיינו משווים ערך פנקסני של 1750 לסב"ה של 1000, ההפסד היה 750, ראשון היה נפגע המוניטין בסכום של 400, היות וכולו שייך לחברה האם כל ההפסד היה נזקף לחובתה, ואת הסכום הנוסף של ההפסד – 350 היינו מחלקים 80%/20% בין החברה האם לזשמ"ש. הסיבה האמיתית לגילום היא לא במקרה הזה. מה שמייחד את המקרה הוא שהמוניטין נמחק במלואו. כאשר הוא נמחק במלואו, השיטה שמציע התקן עובדת. אבל, נראית קצת מיותרת. הסיבה האמיתית לגילום היא לצורך טיפול באותם מצבים שבהם יש ירידת ערך אבל בעקבותיה לא כל המוניטין מתחסל. ירידת ערך חלקית של המוניטין. ברור שבלי השיטה הזו, אילו הסב"ה היה 1800 היינו נדרשים להפסד בשיטת השווי המלא (שם הערך בספרים גבוה יותר – 1850) ולעומת זאת בשיטת החברה האם אין י"ע (הערך הפנקסני הוא 1750 והוא נמוך מ-1800 אז אין בעיה). רוני טוען שפה יש בעיה שמורחב עליה בחוברת.
  • הכתבה: ניתן לראות שכאשר הפחתת המוניטין היא לא מלאה נוצרת בעיה מתודולוגית שבה הערך בספרים של הנכסים נטו והמוניטין יוצא נמוך מהסכום בר ההשבה. יכולות להיות לכך סיבות רבות ובכללן, למשל, קיומה של פרמיית שליטה, שבשל הגילום הביאה להפסד גדול יותר. מכל מקום, בדוגמה בתקן סכום הסטייה הוא מינימאלי אבל אם נשנה את הנתונים, ולמשל נגדיל את זכויות המיעוט, נביא לסטייה גדולה באופן משמעותי, והערך בספרים יתרחב משמעותית מהסכום בר ההשבה. זוהי תוצאה שבמקרה "הטוב" היה צריך להסביר אותה.
  1. איך קובעים את חלקו של הזשמ"ש במוניטין?

דוגמה בעמוד 21. הערות:

  • המצב השכיח – חברה ב' זה CGU – הזשמ"ש בב' לא לוקח חלק באותם 500 שיוחסו ליחידה אחרת.
  • המצב המסובך יותר – חברה ב' מהווה חלק מ- CGU גדול יותר. זה נדיר.
  • הכתבה: IAS 36 לא מתייחס לשאלות רבות שקשורות בחלקו של הזשמ"ש במוניטין וכתוצאה מכך בהפסד מירידת ערך שלו. הדוגמאות שפתרנו מבהירות מהי עמדת הפירמות הבינ"ל בקשר לחלק גדול של השאלות. בין המסקנות נתייחס לנקודות הבאות:
    • הסוגיה של ייחוס מוניטין ליחידות מניבות מזומנים שנהנות מהסינרגיה של צירוף העסקים היא איננה סוגיה תיאורטית. היא רלוונטית כפי שראינו בעבר גם למימוש השקעה וכעת אנחנו רואים שהיא רלוונטית גם לחישוב זכויותיו של הזשמ"ש. כאשר מוניטין לא מיוחס ל- CGU שנרכש בצירוף העסקים (בדוגמה שלנו זה היה ה-500) לזשמ"ש לא יהיה בו חלק, וכמובן שלו יהיה לו חלק גם בירידת ערך.
    • מהדוגמה השנייה שבה רואים שלזשמ"ש אין חלק במוניטין קודם שנוצר לפני צירוף העסקים הנוכחי, ניתן ללמוד שלזשמ"ש לא יהיה חלק במוניטין שנוצר ללא קשר לעסקת צירוף העסקים שלו. בדוגמה שלנו השאלה מתייחסת לאותם 500 שנזקפו ל- CGU שלא מסופר עליו כלום, והשאלה היא האם כמו שלזשמ"ש שלנו לא ניתן חלק ב-800, האם לזשמ"ש אחר שמחזיק ב-CGU שאליה נזקף ה-500 יש בו חלק? המקרה הזה הוא לא זהה לחלוטין אבל כנראה שהתשובה היא שלילית. הזשמ"ש ממציא את עצמו רק בהקשר לעסקת צירוף העסקים שהוא שותף לה או לדברים שקרו אח"כ.

חלק שלישי – בחינת ירידת ערך לחברה כלולה שאינה חברה בת:

זה התחיל בזה שהתקן דיבר עם חברה כלולה, אבל במהלך השנים הבינה הועדה הבינ"ל שהיא רוצה לבטל את שיטת השווה המאזני, להגיע למצב שאם יש לך שליטה תעשה שליטה ואם אין – שווי הוגן. אם ך, האשלה איך מתייחסים לחברה כלולה – זה איחוד בשורה אחת (יש ע"ע ודברים שמזכירים איחוד), או שהשקעה בכלולה מזכירה יותר נכס פיננסי זמין למכירה כזה. הועדה הבינ"ל ככל שזה קשור לי"ע הכריעה שזה נכס פיננסי ולא איחוד בשורה ולא שווי מאזני, אלא נכס פיננסי.

המשמעות הראשונה – נכס פיננסי מודדים כמכלול, לא יורדים לרמת הנכסים הפנימיים. תביא שווי שוק. הכל זה מכלול אחד. לכן המילה המשמעותית ביותר לחברה כלולה 0 מילת המפתח היא בכללותה. מי שקובע את הכללים זה בעצם IAS 28 שאומר מה צריך לעשות.

תקן 28 רוצה להגיד שלפני שבודקים י"ע יש לבדוק אם יש סממנים, ולצורך הסממנים הוא שולח ל- IAS 39, ולא ל- IAS 36. תקן 39 הרי מטפל ב-2 סוגים של נכסים – התחייבותיים והוניים (מצד המנפיק). אבל כשהוא שולח לתקן 39 לבדיקת סממנים והוא מתייחס שונה לסממנים לנכסים התחייבותיים (הפרשה לחומ"ס), ולנכסים הוניים ß למכשירים אילו יש סממנים שמאוד מזכירים את IAS 36. טכנית, העובדה שהסממנים מופיעים ביאס 39 ולא 36 לא אמורה לשנות לנו כלום. הם מזכירים מאוד וזהו.

בד"כ נכס הוני יוצר השקעה בכלולה, או ני"ע המירים שיוצרים זכויות פוטנציאליות, למרות שיש מצב שבמקרה זה רוני היה בודק לפי המודל ההוני אף שזה מכשיר הוני.

אם יש סממנים – חוזרים חזרה ליאס 28, שאומר שיש לבדוק י"ע נכסים ע"ב המילה בכללולה. זה אומר, תזרימי המזומנים שינבעו מהכלולה (כולל המימוש שלה) בכללותה, או מודל דיבידנדים – או שאמכור או שאקבל דיב' אבל אין בחשבונאות ו/או בכלכלה מודל כזה בכלל לכן אין הערכות שווי שמתעסקות במודל דיבידנדים לכן למעשה הוא לק קיים. התקן אומר שתחת ההנחות המתאימות זה שווה לזה – דיבידנדים ותזמ"ז כולל מימוש.

זה אומר לנו שאילו למעשה עקרונות IAS 36 אבל עם שינויים.

השינוי המרכזי והמהותי ביותר אומר את הדבר הבא: במאוחדß בדיקה של הנכסים של החברה הבת. בכלולהß בדיקה של ההון של המוחזקת= נכסים+התחייבויות. מה זה עושה? ההבדל הוא קיצוני! כשהמצב רע, אם אבדוק את השווי ההוגן של ההתחייבויות – ככל שרמת הסיכון עולה הריבית להיוון עולה והשווי ההוגן של הנכסים קטן ושל ההתחייבויות קטן. היות ומדובר בבדיקה של ההון העצמי פרקטית לא תהיה על זה שאלה כמו על יאס 36. בחברה כלולה לא יודעים לבדוק כמה שווה ההון העצמי, זו בדיקה מסובכת מאוד.

סיכום ביניים – הטיפול הוא ביאס 28 במפנה לצורך סממנים ליאס 39 שדומים ליאס 36. המבחן – תזמ"ז בעקרונות שאנחנו מכירים אבל בכללותה – גם מהנכסים וגם מההתחייבויות, קרי, להעריך את ההון העצמי שלה ולא רק את הנכסים שלה!!!!.

עד כאן המהות של מה נעשה. בטכניקה יש כמה דברי מעניינים:

דגשים טכניים לחישוב י"ע של חברה כלולה:

  1. ההשוואה לצורך בחינת ירידת הערך בחברה כלולה היא בין הערך הפנקסני של ההשקעה בחברה הכלולה בכללותה (בסכום אחד וללא חלוקה פנימית של CGUים), אל מול של תזרימי המזומנים שינבעו מהחברה הזו, גם מהנכסים שלה וגם מההתחייבויות שלה. בצד הנכסים ערך פנקסני מלא, בצד סב"ה – שווי שימוש (נכסים והתחייבויות) ושווי הוגן (בכללותה) לפי הגבוה. אין חלוקת משנה ליח' מניבות מזומנים.
  2. היות וחברה כלולה היא נכס פיננסי וההרכב הפנימי של נכסיה לא רלוונטיים לבדיקה, גם אם יש מוניטין שכלול בה אין לגביו התייחסות מיוחדת. בהתאם, אם יש ירידת ערך של חברה כלולה לא מיחסים אותה לאף נכס וגם לא למוניטין שכלול בה. ההפרשה לי"ע תוצג בסכום כולל שמקזז את כל חשבון ההשקעה.

דוגמה – תבהיר לנו איך מפחיתים הפרשה לי"ע בכלולה וכן התייחסות למצב בו בכלולה יש ר"ק שיש לו ירידת ערך (ייתכן שאך יש לי ע"ע בגינו) ובכלולה עשו לו הפרשה לי"ע.

נקודה לפני הדוגמה – ביאס 28 אומרים להתייחס להשקעה בכללותה. אם ניקח את זה רחוק, אם יש בתוך הכלולה נכסים טובים ורעים ייתכן שהם יקזזו ובכלל חשבון ההשקעה יעלה. ואז עלתה השאלה מה עושים עם י"ע נכסים בכלולה – אם אין ע"ע לא עושים כלום. אם יש ע"ע ספציפי לנכס שהופחת – התקן אומר שזה לא י"ע, אלא זה הפחת הרגיל שלוקחים שיאס 28 ומפחיתים את כל הע"ע.

דוגמה בעמוד 28 – הערות:

  • הכתבה: כאשר מיישמים את שיטת השווי המאזני מגלים שיתרת הסגירה של ח-ן ההשקעה עומדת על סכום של 11,500, זאת לאחר שלקחנו בחשבון את ההפחתה המלאה של עודף העלות. ואולם, נתוני השאלה מספרים לנו שהסב"ה של ההשקעה בכללותה הוא 11,000. ולכן, נדרשת הפרשה נוספת לי"ע, זוהי הפרשה כללית שאיננה מיוחסת לנכס ספציפי אלא להשקעה בכללותה. ומכאן, שההפסד הכולל מי"ע מורכב משני סכומים, וביחד- 2100.
  • מבחינת הרכב – אני מציג את ע"ע הציוד ומתחתיו הפרשה על מלוא עודף העלות על מנת לעקוב אחריו. בהמשך, אני גם אפחית את ע"ע ואפשיר את ההפרשה כנגדו באותו סכום. זאת, כדי שאם תהייה ע"ע שיהיו לי את הנתונים. עליי לדעת עד כמה מותר לי לעלות אם תהייה ע"ע.
  • הכתבת הערה (מתחת למסקנות בתחתית העמוד) – היות וערכו של הציוד עלה, א' בוחנת האם היא יכולה להחזיר את עודף העלות או את חלקו. אילו חברה ב' הייתה נשארת עם הפרשה לי"ע השאלה לא הייתה רלוונטית משום שאם חברה ב' רושמת הפסד, קל וחומר שאין הצדקה לעודף עלות. אולם, במקרה שלנו, שווי הציוד עלה מעבר לעלות בספרי חברה ב'. לחברה ב' אסור לשערך את הנכס, והמקסימום שהיא יכולה זה לבטל את ההפרשה. זהו הטריגר לבדיקה שעושה א'. השווי הרלוונטי שניתן להגיע אליו מתבסס על הסב"ה (ההפרש בין סכום זה לערך בספרי ב', כפול חלקה של א'). על פי הרישום הממוריאלי של א', יתרת ההפרשה הספציפית היא 1200 ולכן תיאורטית היא יכולה להחזיר סכום זה. המגבלה שלה היא הסכום בר השבה, ולכן, היא מבטלת מתוך ה-1200 רק 800 כל שעודף העלות עומד על סכום זה. אם הסכום בר ההשבה היה מוביל לרישום ע"ע בסכום שעולה על 1200 היינו עוצרים בדיוק ב-1200 משום שאסור לשערך נכסים בשיטת העלות.
  • גם אם יש עליית ערך להשקעה בכללותה – לא מחזירים את אותו 400 הפרשה ספציפית!! רק את ה-500 שרשמתי כהפרשה כללית בגין ההשקעה בכללותה!!!!!.
  • הכתבה: לאחר יישום שיטת השווי המאזני ההשקעה מוצגת בסכום של 15,300 משום שיש בה עדיין הפרשה כללית לירידת ערך של 500. כעת, לאור העובדה שיש סממנים לעליית ערך, נדרשת חברה א' לבדוק האם ניתן להפשיר חלק מההפרשה. תיאורטית, ניתן להציג את ההשקעה על הסכום בר השבה – 16,000 אבל מעשית, היות ויתרת ההפרשה עומדת על 500 ניתן להחזיר רק סכום זה ולהגיע ל- 15,800. יש לשים לב שבתוך חשבון ההשקעה קיימת עוד הפרשה לי"ע אבל הפרשה זו היא הפרשה ספציפית שלא קשורה ליאס 36 אלא מהווה חלק משיטת השווי המאזני.

לשים לב שבשום שלב לא נגענו במוניטין.




− 1 = אחד

תואר ראשון
תואר שני
מרצים