שם הכותב: תאריך: 15 דצמבר 2013

ירידת ערך נכסים IAS 36:

נתחיל בהגדרה של נכס – יש לבדוק האם יש תועלת כלכלית עתידית ממנו. אם אין, יש להוריד את הסכום שיהווה תועלת כלכלית עתידית.

בעבר, התעסקנו בסוגים של נכסים כאלה, שלכל אחד מהם מודל שונה:

  1. נכסים פיננסיים התחייבותיים= הפרשה לחומ"ס, ונכסים פיננסיים הוניים – משמעותי +מתמשך. [IAS 39]
  2. נכסי מס – המודל של נכסי מס – עיקרון הסבירות – אבדוק האם סביר שנצל את הטבת המס? לא שאלנו את זה בהפרשה לחומ"ס. [IAS 39]
  3. מלאי – עלות או שווי מימוש כנמוך – משקף עקרון שמרנות/זהירות. [IAS 2]
  4. נכסי הייצור – רכוש קבוע, נדל"ן להשקעה (עלות- על שווי הוגן התקן לא חל), ונכסים בלתי מוחשיים (כולל מוניטין). [IAS 36]. אם התקן לא חל על נדל"ן להשקעה בשווי הוגן, מה עם רכוש קבוע בשווי הוגן? עליו כן חל תקן 36!. כנראה כי אחד משוערך דרך רוה"פ והשני דרך קרן.

איך ייתכן שנכס שנמדד בשווי הוגן תהייה לו ירידת ערך? כן! עלויות מכירה. התקן אומר להשוות את הערך בספרים לסכום בר השבה. סב"ה זה ש"ה בניכוי עלויות מכירה ושווי שימוש. בספרים יש לי שווי הוגן – אם שווי השימוש נמוך יותר זה לא רלוונטי. אם השווי ההוגן נמוך יותר זה ל"ר כי ממילא אני מציג ש"ה. זה יהיה רלוונטי במקרה בו שווי השימוש נמוך ביותר ולשווי ההוגן עלויות מכירה משמעותיות. אם עלויות מכירה הן המשמעותיות זה הדבר היחיד שיכול לגרום לירידת ערך.

המודל של נכסי הייצור נקרא "המודל הכלכלי". המודל אומר שהנהלה רציונאלית תבחר באפשרות הטובה ביותר להשתמש בנכס (להשיב את ערכו) ומכאן סכום בר ההשבה. יש 2 אפשרויות פוטנציאליות להשתמש בנכס:

  1. למכור אותו – נבדוק שווי הוגן נטו (בניכוי ע.מכירה) FVLCS fair value less cost of sail
  2. להשתמש בו ולהפיק ממנו הכנסה (שווי שימוש) – VIU value in use.

היות וההנהלה רציונאלית החשבונאות אומרת שניקח את הגבוהה מביניהם. יכולה להתעורר בעיה: אם שווי השימוש גבוה מהשווי ההוגן ואני משתמש, זה הגיוני. אבל, אם השווי ההוגן הוא זה שגבוה משווי השימוש לאורך זמן (בד"כ) אבל אני לא מוכר אני משתמש – ההנהלה לכאורה לא רציונאלית. התקן מתייחס לבעיה זו ואומר שאם השווי ההוגן גבוה לאורך זמן משווי השימוש אז זה לא בעיה שיש להתמודד איתה. זה אומר שההנהלה רציונאלית אך מקבלת החלטה פר שנה.

ירידת ערך נכסים= הקדמת הוצאות הפחת. ההשפעה של נכס על רווח והפסד הוא מלוא העלות שלו. לא יותר ולא פחות. לכן אפשר להקדים את הוצאות הפחת ואז לרשום הוצאות פחת נמוכות יותר בשנים הבאות, ולכן לקבל תשואה גבוהה יותר.

הכתבה – בעיה לכאורה במודל הכלכלי – המודל מבוסס על החלטות רציונאליות של ההנהלה ולכן הוא לוקח את הגבוה מבין השימושים שההנהלה מתכננת לעשות בנכס. כאשר שווי השימוש גבוה מהשווי ההוגן והנכס לא עומד למכירה, ההיגיון מסתדר היטב. אבל, נשאלת השאלה האם זה מצב נאות שבו השווי ההוגן דווקא (אופציית המכירה) הוא זה שגבוה משווי השימוש ולכן לא מבצעים ירידת ערך אבל החברה ממשיכה להשתמש ולא מוכרת את הנכס.

בדברי ההסבר של התקן קיימת התייחסות לכך והתקן קובע כי אין כאן בעיה וההחלטה שקיבלה הנהלה לא למכור למרות שהשווי ההוגן גבוה יותר, היא החלטה נקודתית, כלומר נכונה לתקופה בה היא התקבלה, והיא לא מסנדלת את ההנהלה מלהחליט אחרת בעתיד.

ירידת ערך נכסים היא בסה"כ הקדמת הוצאות הפחת שהיו נרשמות ממילא בעתיד. היות ונכס כזה יכול להימכר בשלב כלשהו, ברור שלא צריך לרשום את כל ההפסד בגינו. עד כאן הכתבה.

הבדיקה:

ערך בספרים מול סכום בר השבה – כנמוך! כאשר סב"ה זה הגבוה מבין שווי שימוש לשווי הוכן נטו. שווי שימוש – זה ספציפי זו הערכת הנהלה סובייקטיבית. ההנהלה אומרת איך היא תשתמש בנכס. לעומת זאת, שווי הוגן זו הערכה אובייקטיבית של השוק.

למה שיהיה הבדל בין ההערכה של ההנהלה להערכה של השוק – התקן מתייחס ל2 דברים (סביר+הזוי) – הסיבות להבדלים בין שווי שימוש לשווי הוגן:

  1. סינרגיה – סביר.
  2. שימוש שונה שרואה ההנהלה – לא סביר. אין ספק ששווי הוגן, במהות, שונה משווי שימוש. קונים בשווי הוגן, מחיר אחיד לכולם, ולתוכו יכנסו שוויים אחרים (סינרגיה). אם אני קונה את המכונה – זה רלוונטי כי יש לה מחיר וזה רלוונטי. אם אני לא קונה מכונה אלא קונה פעילות (שזה מה שעושים בד"כ).

הכתבה – סינרגיה – אין ספק שברמת הנכס הבודד יש משמעות לסינרגיה. לדוגמה – מכונת השוקולד, למכונה שעומדת בפני עצמה יש שווי מסוים וברור שכל חברה שתשתמש בה תראה לנגד עיניה שווי שימוש אחר. עלית למשל, תראה שווי שימוש גבוה יותר מ"רוני שוקולד". עם זאת, כשהעסקה לא מתבצעת על נכס בודד, למשל אם צד ג' מחליט לקנות את פעילות ייצור השוקולד של עלית, ברור שהשווי ההוגן של הפעילות צריך להיות די דומה לשווי השימוש כיוון שגם השוק האובייקטיבי מכיר את היכולות של עלית. לסיכום סינרגיה עובד רק ברמת הנכס הבודד.

שימוש שונה שרואה ההנהלה – או שעושה ההנהלה – הוא מקרה נדיר יחסית שכן סביר להניח שהמידע שיש בשוק משוכלל הוא מספיק רחב כדי שההנהלה לא חשבה על משהו ייחודי ביחס למה שחושב השוק. לא כל הזמן ממציאים את הגלגל. זה מוביל אותנו למסקנה שברוב הקרים שווי שימוש אמור היה להיות השווי ההוגן.

המקום הראשי שזה עובד זה בנדל"ן – ניקח בנין נדל"ן מניב – יש ממנו דמי שכירות לטווח ארוך. מה השווי ההוגן? דמי שכירות של 30 שנה. זה לא רלוונטי מי מחזיק אותו. גם אין סינרגיה שנדל"ן. לא יכול להיות הבדל בין שווי הנדל"ן לשווי השימוש. בענף זה לא ניתן לדבר על סינרגיה.

בקביעת שווי שימוש יהיו קריטריונים נוקשים אף שזה לכאורה מדד סובייקטיבי. לעומת שווי הוגן שם יש "ג'ונגל" ועושים מה שרוצים. לעניין אובייקטיביות השווי ההוגן – זה מוטל בספק שכן ההנהלה היא זו שמשלמת למעריך השווי ומעורבת בסכומים שהוא קובע.

התקן עצמו מחולק ל-3 חלקים (חלוקה של רוני).

  1. היום נתמקד בחלק שמדבר על בחינת י"ע ברמת הנכס הבודד.
  2. בחינת י"ע ליחידה מניבה מזומנים CGU.
  3. בחינת י"ע לחברה כלולה.

חלק ראשון – בחינת ירידת ערך ברמת הנכס הבודד:

כל ההוראות שיילמדו ברמת הנכס הבודד ישמשו אותנו כמובן בשינויים המחויבים, גם לרמת הCGU וגם לגבי חברה כלולה (לגבי הכלולה יהיו התאמות מהותיות).

השאלה הראשונה שיש לשאול זה מתי בודקים ירידת ערך? התקן מתנה את בדיקת ירידת הערך בקיום סממנים ירידת ערך. רק אם מתקיימים סממנים אז בודקים. סממן זה כל דבר שאומר לך "קורה משהו רע". התקן מחלק את זה לסממנים פנימיים וסממנים חיצוניים ומדגים את זה. בכל מקרה, רשימת הסממנים שהתקן מציין, הוא קובע בעצמו שזו רשימה לא סגורה. כל סממן שלילי הוא סיבה לבדוק י"ע, לא חייב לחפש את זה בתקן.

  1. סממנים פנימיים – למשל בלאי, טכנולוגיה. ההנהלה בד"כ יודעת ראשונה שיש בעיה עם איזו מכונה. רואים את זה אנשי התחזוקה, למשל שבר מסוים במכונה. השוק לא רואה את זה בד"כ. דברים שנוגעים לתפעול שוטף.
  2. סממנים חיצוניים – ירידה בביקוש למוצר שהנכס מייצר למשל, תחרות/ כניסת מתחרים. דוגמה נוספת היא מצב בו שווי השוק של החברה בעלת הנכס נמוך מהשווי המאזני של ההון. ניקח חברה שיש בה נכס אחד – 1000, התחייבות 700 והון 300. בכמה צריכה להיסחר החברה? תלוי בשווי ההוגן של הנכס ובשווי ההוגן של ההתחייבות. אם הנכס זה נדל"ן להשקעה בנמדד בשווי הוגן וההתחייבות היא לז"ק, אז היא הייתה צריכה להיסחר לפי שווי 300. התקן אומר, שאם החברה נסחרת בפחות מ-300 יש לך סממן. האם זה בהכרח יוביל לי"ע? אם החברה נסחרת ב-100, יש 2 גורמים אפשריים: השוק חושב שהנכס שווה 800 ולא 1000 ואז יש ירידת ערך נכסים, ו/או הנכס הוא נכס לז"א, וההתחייבות היא לז"ק. אם השוק אומר שהחברה תיסחר ב100 ולא 300 אף אם הנכסים שווים 1000. בעצם השוק אומר שהוא צופה בעיית פירעון בחברה הזו. השוק אומר שהוא יודע שהשוק צריך לשלם לבעלי החוב 700. החשבונאות אומרת שווי הוגן אבל אני רואה ערכי מימוש כי יש לממש את זה לכיסוי ההתחייבות ולכן אני רואה ערכי מימוש ולא שווי הוגן. אם יש בעיה תזרימית בחברה, שווי השימוש והשוו ההוגן לא רלוונטיים – אתה לא הולך להשתמש כי אתה חייב לממש, וכן השווי ההוגן לא רלוונטי כי אין מוכר מרצון אלא מוכר מכורח ולכן צריכים להיות כאן ערכי מימוש. יש להיזהר מזה כי החשבונאות לא תראה כלום, היא תראה את הערך הגבוה גם אם יש הערת עסק חי.

    דוגמה – 2 חברים – נוחי ויצחק. היה להם חלום לבנות את הפלאז'ה בלאס ווגאס. לוקחים מהציבור 600 מיליון דולר – זה הון עצמי. הקרקע עצמה עולה 1.2 מיליארד דולר. הם מקבלים אשראי בנקאי של עוד 600 מיליון דולר מבנק זר. הבנק אומר שאם שווי הקרקע ירד מתחת ל700 מיליון דולר הם יכולים להעמיד את האשראי לפירעון מיידי (קובננט). הם קנו את הקרקע בשיא השיאים ומיד לאחר מכן מגיע המשבר. חברות הנדל"ן קורסות. יש להעריך את הקרקע ולבדוק ירידת ערך כי השוק במשבר. השווי שיוצא להם הוא 1.4 מיליארד $. המשבר פסח עליהם ואף שיפר את מצבם!!!!. דלק וIDB מפרסמות דוחות וביום פרסום הדוחות של IDB גם דוייצ'ה בנק מפרסם דוחות ונותן הערכה לקרקע של 654 מיליון דולר שלא רק שיש הפרש מטורף אלא זה גם מפעיל את הקובננט. הרשות לני"ע שואלת את IDB איך יכול להיות? הם עונים שהם לא קראו את הערכת השווי של דויצ'ה בנק אבל הם כנראה טעו, ובכל מקרה זו לא הערכת שווי הוגן אלא ווי מימוש מיידי. לנו, יש אורך נשימה. לכן, אנחנו לא מודדים עסק בחיסול!. הרשות מקבלת את זה. אחרי שנה הבנקים לוקחים את הקרקע והפרויקט נגמר, וה-600 מיליון שנלקחו מהציבור הלכו לפח.

    נניח שIDB לא רימו ולא ניפחו – השווי הוא באמת 1.4. יש פער מטורף בין ערכי המימוש לשווי ההוגן! כל פעם שיש בעיה תזרימית או בעיה בשוק הדוכ"ס לא משקפים כלום וזו החשבונאות. השווי ההוגן כמובן אינו הוגן והוא לא רלוונטי. לכן במצב 2 לא הייתה ירידת ערך!. יהיו שאלות שיתנו לנו מצבים ונצטרך להחליט אם תהייה ירידת ערך או לא.

הכתבה: במסגרת הסממנים החיצוניים (לא מופיע בחוברת) – אחד הסממנים המעניינים הוא הסממן לפיו שווי השוק של החברה בעלת הנכס נמוך מההון העצמי שלה. מדובר בסממן שמצריך בדיקה, אבל מה שמעניין הוא שלמרות המצב ה"רע" החשבונאות בסופו של דבר לא תוביל לרישום ירידת ערך בפועל. כאשר החברה נסחרת בפחות מההון העצמי שלה ייתכנו מספר גורמים שיובילו למצב זה –

  1. השוק לא מאמין לערכי הנכסים כפי שהם מוצגים בדוכ"ס. זהו מצב רגיל אצל חברות הנדל"ן בישראל שנסחרות בממוצע ב-80% מההון העצמי שלהן (השוק אומר שהם ניפחו). במצב כזה כנראה שבחינה של ירידת ערך שתהייה אמיתית ואובייקטיבית תוביל לרישום הפסד, כי הנכסים שווים פחות.
  2. ואולם, ייתכן שהשוק מתמחר את החברה נמוך מההון העצמי שלה לא בגלל שהוא לא מאמין לשווי ההוגן של הנכסים, אלא משום שהוא מזהה בעיית נזילות. כלומר, השווי של הנכסים ייושב בזמן ארוך, אבל יש התחייבויות בסכומים מהותיים שצריכות להיפרע בזמן קצר. ומכאן, שבמצב כזה, השוק יודע שהשווי ההוגן עלול להיות לא רלוונטי כי במצוקה תזרימית לא מוכרים בשווי הוגן אלא בערכי מימוש. אבל, החשבונאות היא לא של ערכי מימוש ולכן היא לא תרים דגל ותזהר מהסכנה (מקרה דלק וIDB בפרויקט לאס ווגאס – הפרש בין שווי הוגן של 1.4 מיליארד לבין ערכי מימוש של 654 מיליון).

בנוסף, יש נכסים שחייבים לבדוק אחת לשנה (גם אם יש סממנים וגם אם לא):

  1. מוניטין
  2. נכסים בלתי מוחשיים שאורך חייהם בלתי מוגדר. 2 אילו לא מופחתים שיטתית.
  3. מו"פ בתהליך – בשלב הפיתוח מהוונים הוצאות – לא מוכן לשימוש ועדיין לא מפחיתים. אחת לשנה יש לבדוק בכל מקרה.

לגבי השניים הראשונים – יש פטור – האם בכל מקרה הערכת שווי אחת לשנה? אם בשנה הזאת לא קרה משהו מיוחד, הריבית במשק נשארה אותו דבר, האבטלה אותו דבר, התמ"ג אותו דבר – הכל כרגיל ושמרת על נתח השוק שלך – המוניטין שלך נשמר, ובבדיקה הקודמת הפער בין הסכום בר השווה לערך בספרים היה גדול אז עזוב אל תבדוק. שום דבר כלכלי לא קרה ומיותר לבדוק. הפרקטיקה של החיים היא כזו שכשמדובר במוניטין באופן ספציפי יש 2 סוגי של הערכת שווי – מלאה, ואחת לצורך הפטור – 2 עמודים שאומרים שהכל בסדר ואין צורך בבדיקה מלאה. עבודה שעושים כדי להגיד שלא קרה כלום.

לגבי מו"פ בתהליך אין פטור – אחת לשנה נקודה.

מיקום בחומר – אחנו בנכס בודד – בודקים אם יש סממנים ויש נכסים שבודקים י"ע גם אם אין.

בחינת שווי השימוש:

הפחד של IAS 36 מפני מניפולציות של ההנהלה הוא זה שהביא לכך שהתקן קובע כללים מיוחדים, מחייבים, לגבי ההערכה הסובייקטיבית של שווי השימוש (לגבי ההערכה האובייקטיבית כביכול של השווי ההוגן אין כללים, כמעט). זה די מיותר כי הכלכלה הרי אומרת איך עושים הערכות שווי ולא החשבונאות.זה ההבדל בין חשבונאות לדיווח כלכלי – IAS מול IFRS.

ניקח נכס שיפעל וייצר תזרים מזומנים למשך 20 שנה. שיטת המדידה היחידה לביצוע שווי שימוש – DCF תזרים מזומנים מהוון. לשווי הוגן יכולות להיות כמה שיטות. לגבי מגבלה זו יש מספר כללים:

  1. מגבלת 5 השנים – בהערכת השווי יש לקחת את תזרימי המזומנים ל20 שנה, לקבוע את הריבית ולהוון. זה DCF. איך אעריך את התזרים? התקן אומר שלא צריך לשבת כל שנה ולהעריך את כל התזרים קדימה. זה לא רציני להגיד שעוד 17 שנה אעשה פרסום אגרסיבי. הוא אומר שעד 5 שנים אני מרשה לך לעשות הערכה של רווח מייצג שיחול עד סוף חיי הנכס. 5 שנים ראשונות- הערכה מדויקת, מה בדיוק יקרה. בשנים הראשונות זה הג'ונגל, אפשר להמציא. אח"כ א אפשר.
  2. אחרי 5 שנים – רווח מייצג בתוספת שיעור תשואה קבוע או יורד. הבעיה מתחילה בסוף ה-5 שנים. כלל ה5 שנים לא חל על נסיבות מיוחדות, למשל צים בישראל מעריכה במדויק ל8 שנים. אבל הבעיה היא איך אתה יודע שה-5 שנים מדויקות? התקן אמר שזה עד 5 שנים, וכולם עושים 5 שנים. אם יש תקציב של 5 שנים, סבבה. אבל לאף חברה אין באמת תקציב ל5 שנים. זה אומר שההערכה הזאת נעשית למטרה אחת של בדיקת ירידת הערך, מעבר לזה אין בזה שימוש. צריכים להגיד שאם עובדים לפי תקציב – ניקח את התקציב לפי השנים שהוא קיים (שנה שנתיים 3…). אבל אם אין, ועושים את התקציב הזה לצורך בדיקת ירידת הערך, זה בעייתי. למש שיעור תשואה קבוע? אם החלטתי שזה 100 למה שזה יעלה ב-2% לשנה? למשל כי השוק גודל – למשל שופרסל אומרת שיש גידול באוכלוסיה, אם אשמור על נתח השוק שלי והאוכלוסייה גדלה בלי שאעשה כלום אגדל. שאלת השאלות היא מה יהיה שיעור התשואה? הוא קבוע כי אי אפשר לדעת אם יכנסו מתחרים וכו'. שיעור התשואה הגבוה מטיל מגבלה על ההנהלה לבחור את השיעור הנכון – בשופרסל אמרנו שיעור הגידול באוכלוסיה. אבל חברה אחרת – יכולות להיות כמה אפשרויות – אחפש את האומד המתאים ביותר. מה תלוי שם? האינפלציה?.

    הכתבה – 2 המגבלות הראשונות על שווי השימוש הן מגבלות פרקטיות. היות ולא מעשי לאמוד באופן מדויק תזרימי מזומנים לתקופות ארוכות, קובע התקן כי אין לעשות את זה ופרק הזמן המקסימאלי המותר הוא 5 שנים, שגם הוא ארוך מידי. לאחר מגבלת 5 השנים קובע התקן כי יש להשתמש בתזרים מייצג. התזרים המייצג כשמו כן הוא – הוא אמור לייצג והוא איננו תזרים המזומנים של השנה החמישית, שכן היא יכולה לא לייצג. את התזרים המייצג מותר להגדיל בשיעור תשואה קבוע או יורד. אסור להניח שיעור תשואה עולה משום שההנחה היא ששיעור תשואה עולה יביא, כלכלית, ל"רווח מעל הנורמאלי", מה שעל פי כל תיאוריה כלכלית מקובלת יביא לכניסת מתחרים ולירידת התשואה. אסור תשואה עולה ואין שום חריג לא משנה מה.

    הערה– שיעור התשואה צריך להתבסס על אומד רלוונטי והוא איננו סתמי. לדוגמא:

    1. חברה קמעונאית – שמוכרת מוצרים בני קיימא יכולה להניח שיעור תשואה קבוע בגובה הגידול השנתי באוכלוסיה.
    2. אם מדובר בחברה פיננסית – הגידול באוכלוסיה לא מעניין. מה שמעניין הוא, למשל, תיק הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור ואולי הגידול בהכנסה הפנויה של הציבור או פרמטרים אחרים.

  3. תזרימי המזומנים לא כוללים פירעון התחייבויות ולא מיסים
    1. פירעון התחייבויות – לא יכלל. התקן אומר שהמטרה של י"ע היא לרשום הפסד מי"ע. איך תירשם התחייבות? נרשמה כבר הוצאה. אם תכניס את זה לחישוב אתה תוריד את התזרימים ותגיע להפסד. גם כשתרשום את ההתחייבות תרשום הפסד וגם בי"ע תרשום – זה כפל.
    2. מיסים – אין מה להוסיף פשוט התזרים יהיה לפני מס. בחוברת יש חישוב שיש בהערכות שווי – עמוד 8.

    הכתבה – IAS 36 קובע שאין להתייחס לפירעון התחייבויות שכן המטרה של התקן היא לחשב הפסד מי"ע וההתחייבויות התפעוליות נרשמו כנגד הוצאה, כלומר, ההפסד נרשם על בסיס צבירה כבר. ולכן, אם ניקח את הפירעון שלהן במזומן בחשבון בעצם נכיר באותו הפסד פעמיים. לגבי המיסים, התשובה היא פשוטה יותר – כאשר חיברו את IAS 36 נדרשה הועדה הבינ"ל לחו"ד של מעריכי שווי חיצוניים לגבי המתודולוגיה הנכונה. בנושא המיסים הייתה תמימות דעים שהמתודולוגיה היא תזרימי מזומנים לאחר מס שכן אין מודל כלכלי תומך בניתוח תזרימים לפי מס. למרות זאת, ה- IASB קבע הפוך.

  4. הנכס יוערך לפי מצבו הנוכחי – קריטי!. למשל – קניון הזהב – סיימו את האגף החדש שלו לפני שנתיים. אם היינו הולכים לגינדי לפני שנתיים או שלוש ונשאל מהו שווי השימוש של קניון הזהב? הוא היה אומר שיש לו תזרימים מסוימים שהוא רואה אבל בעוד שנתיים יש אגף חדש אז אני רואה תזרים גבוה יותר (הולך ועולה או עולה ונשאר קבוע וכו'). אבל, כשהתקן אומר להעריך במצב הנוכחי זה אומר שלא ניתן להביא בחשבון את השיפוץ ואת האגף החדש. לדעת רוני התקן טועה כי זה מביא למצב שמישהו מכין נתונים רק בשבילי, ממציא נתונים. זה באג בתקן. זה אומר שיכול להיות הבדל בין השווי ההוגן לשווי השימוש. אם יש חברה שכל הזמן מתרחבות ויש להם תכנית להתרחבות, השוק בוודאות מתמחר את זה ואת פוטנציאל הגידול. אבל, שווי השימוש לא ייקח את זה בחשבון וזה מביא לפערים אדירים. לכן, חברות כאלה בחיים לא יעשו שווי שימוש כי שווי השימוש תמיד יתמחר נמוך יותר כי הוא לא לוקח בחשבון פוטנציאל עסקי שהשוק מתמחר. זו מגבלה קשה מאוד ויש חברות שזה הופך את הערכת השווי לטיפשית – כשיש הנהלה חזקה וישרה ויש להם הערכות טובות. בהערכת שווי של שווי הוגן אפשר כן לעשות מניפולציות עם זה ולנפח ולעוות הערכות עתידיות וכו'. יש לכך 2 חריגים לכך שהנכס יוערך במצבו הנוכחי בלי CAPEX- השקעות הוניות של החברה capital expenses. למעט:
    1. העלויות הראשונות להקמת הנכס – ניקח דוגמה – חברות הסלולר סלקום. ב2002 קנתה זיכיון של הדור ה3 ממשרד התקשורת תמורת 300 מיליון ₪ לזיכיון. אומרים בישיבות דירקט' ב2003 שהציבור עדיין לא מקבל את הדור השלישי ולא מוכן לשלם עליו. יש להקים את הרשת בעלות של עוד 600 מיליון כדי שזה יעבוד. השאלה נשאלת לגבי ה300. גם בשנת 2004 אין עדיין דור שלישי. נשאלת השאלה האם אין ירידת ערך לזיכיון הזה? אני לא מפחית כי לא התחלתי להשתמש, וכל שנה הכסף הזה שוכב ואין שום דבר מוחשי. אולי לא ישתמשו בזה אף פעם בכלל? זה סממן! איך עושים את הבדיקה? מול ה300 מיליון+ 500 מיליון, יש לעשות תזרים מזומנים אבל זה מותנה בזה שנקים גם רשת ב600 נוספים. אם יש בעיה יש לגוס ב300 שכבר קיים. תקן אומר שיש להעריך במצב הקיים, אבל אם יש עלויות שכרוחות בהבאת הנכס למצב שבו אפשר לעשות בו שימוש יש להביאן בחשבון.

      הכתבה – החריג הראשון מדבר על העלויות הראשוניות הדרושות על מנת להביא את הנכס לכדי הפעלה ראשונית. במקרה כזה, כמובן שיש להביא בחשבון גם הוצאות הוניות שכן בלעדיהן אין נכס בכלל. לדוגמה: חברת סלקום קונה ב2002 זיכיון לדור שלישי מדינת ישראל תמורת 300 מיליון ₪. שנתיים חולפות והחברה לא עושה שימוש בזיכיון ומכאן מתעוררת השאלה האם לא מדובר בסממן המצריך בחינת ירידת ערך. התשובה היא כמובן חיובית והחברה נדרשת לבדיקה כזו. במסגרת הבדיקה, בצד אחד של המשוואה יהיו תזרימי המזומנים הצפויים לנבוע מהדור השלישי ובצד השני הערך בספרים. אבל, הערך בספרים הוא לא רק עלות הזיכיון- כדי לייצר הכנות צריך להקים רשת ולכן ההשוואה הנכונה היא בין עלות הזיכיון+עלות ההקמה אל מול תזרימי המזומנים מדור שלישי מהוונים. זו הסיבה ש- IAS 36 קובע שיש להפחית מתזרימי המזומנים הוצאות הוניות שקשורות בהקמה הראשונית של הנכס. או- עלות הזיכיון= DCF-עלות ההקמה.

    2. ארגון מחדש – של העסק. זה מופיע גם בתקן IAS 37 (התחייבויות תלויות). במקרה של ארגון מחדש בגלל שהוא מהותי, אם האורגן המתאים החליט על הארגון מחדש וכן יוצרים ציפייה תקפה שזה יקרה (אם לא יקרה יתבעו אותך) – עושים הפרשה לארגון מחדש. יש לזה כללים מאוד ברורים ונוקשים, ולכן אם זה ארגון מחדש שנרשמה התחייבות בגינו לפי תקן 37 ניתן לקחת את זה בחשבון. זה מספיק חזק. התקן אומר שאם אתה לוקח ארגון מחדש בחשבון תביא רק את ההטבות, בלי פירעון ההתחייבויות כדי למנוע כפל! הפירעון נרשם כנגד ההפרשה לארגון מחדש. הארגון מחדש אמור להביא לקיטון בהוצאות או גידול בהכנסות ורק את זה לוקחים בחשבון למרות הכלל של הנכס במצבו הנוכחי. במקרה של קניון הזהב – אם כבר בונים ויש חוזים עם חנויות וכו' ועומדים בתקן 37 – מתחשבים. אם לא, אז לא. אבל בחברות אחרות זה בגדר תכנית בלבד ולכן לא עומד בתנאי תקן 37 בד"כ.

      הכתבה – החריג השני הוא הארגון מחדש והתקן מאפשר להתחשב בהשבחה עתידית כזו משום שהוא מרגיש שניתן להסתמך על ההשבחה העתידית ושהיא אכן תתרחש. ההוראות של תקן 37 כ"כ נוקשות שאם חברה רשמה התחייבות על פיהן אזי ככל הנראה ההשבחה תתרחש ויש להביא אותה בחשבון. התקן קובע כי במקרה כזה יש להביא בחשבון רק את ההטבות הכלכליות שינבעו מהארגון מחדש, ואין להביא בחשבון את תזרימי המזומנים השליליים לפירעון ההתחייבות שנובעת מהארגון מחדש. הסיבה זהה לעיקרון שכבר ראינו לפיו לא לוקחים בחשבון פירעון של התחייבויות תפעוליות, כדי למנוע רישום הפסד פעמיים (IAS 36 מטרתו חישוב הפסד מירידת ערך, הוא עושה זאת על בסיס מזומן – תזרימי המזומנים הצפויים, לעומת זאת, החשבונאות באופן כללי היא חשבונאות של בסיס צבירה וחלק מההתחייבויות נרשמו כבר כהפסד ולכן יש להתעלם מהן).

עד כאן מגבלות עיקריות שיש לזכור. יש לזכור שעשינו רק תזרימי מזומנים. לא נגענו עוד בשיעור הריבית.

שיעור הריבית:

גם כאן יש לתקן בעיה מה לעשות. הריבית תהייה נתונה שכן החישוב של הריבית הוא נושא מורכב וקשה. מאיפה לוקחים את הריבית להיוון? זו הריבית שמשקפת את התשואה על הנכס. יש נכסים שקל לדעת את התשואה עליהם. בנדל"ן למשל קל לדעת מהם דמי השכירות ככל שיש יותר חוזים לזמן ארוך יותר, ודרך תשואה זו להוון כי אני יודע מה קורה בשוק. כנ"ל בפיקדון בבנק. אבל, בנכסים אחרים יש להשתמש במודלים כלכליים:

  1. WACC – הבעיה במודל זה זה שהוא לוקח את מחיר ההון, ואיך גוזרים ממחיר הון של חברה תשואה על נכס מסוים? אז החשבונאות אומרת שכדי להתאים ספציפית את מחיר ההון הממוצע לנכס הספציפי תבדוק מה רמת הסיכון (סטיית התקן) של הנכס הספציפי – זאת באמצעות מודל כלכלי נוסף
  2. CAPM – מודל שמחשב את רמת הסיכון (ביתא) לנכס ספציפי – אני הולך לחברות ציבוריות שיש להן את הנכס הספציפי ורואה מה התשואה עליהן – על ההון ולא על ההלוואות שלהן. נניח חברת נדלן תיקח כמה חברות נדלן, תעשה מדגם תקבל ביתא ואת הביתא נשתול במודל ה-WACC ואז נקבל לא מחיר הון ממוצע אלא לסוג של ריבית היוון לנכס ספציפי. זה חשוב כי פה מתחילות המניפולציות- מאיפה לוקחים את המדגם? מי נכנס אליו? מי שנוח לנו. המדגם הוא הקטע החשוב בהערכת השווי. המדגם צ"ל חברות נורמאליות – באותה מדינה באותו ענף וכו' ולא חברה בתחום הנדל"ן, ולא להחליף את המדגם כל שנה.

הפאנצ' – לראות שהמדגם הוא מדגם.

הכתבה – מדובר בסוגיה שאיננה קשורה לחלוטין לחשבונאות פיננסית אלא לתיאוריות מימוניות. המודל המוביל הוא מודל WACC, אבל הוא בעייתי משום שהוא סותר את העיקרון הבסיסי של התקן לפיו אין לקחת מימון בחשבון. לפיכך, קובע IAS 36 שיש להשתמש ב-WACC רק כבסיס ולהתאים אותו לנכס הספציפי הנבדק באמצעות מודלים אחרים, שהמוביל שבהם הוא CAPM שמתבסס על חישובי סטיות תקן של חברות ציבוריות בעלות נכסים דומים לנכסים של החברה הנבחנת.

אז אמרנו שווי שימוש מול שווי הוגן. סיימנו שווי שימוש.

בחינת שווי הוגן:

בינואר 2013 נכנס לתוקף IFRS 13 שעוסק בשווי הוגן. התקן אינו קובע כללים לחישוב שווי הוגן אלא שהוא מנסה ליצור היררכיה לפיה ניתן יהיה לחלק את מדידות השווי ההוגן למדידות מהימנות יותר ומהימנות פחות. המדידה המהימנה ביותר היא כאשר קיימים מחירי שוק מצוטטים (בבורסה). נלמד בעתיד את IFRS 13. IFRS 13 מגדיר באופן חדשני מהו "שוק". הוא קובע שמחירי שוק יתבססו על השוק שבו הצפוי ביותר שהנכס יימכר ובהיעדר שוק כזה (אין בורסה) על השוק שבו יושג לנכס המחיר הגבוה ביותר. אם נצטרך נדבר על זה בהתאם לסילבוס של המועצה.

IAS 36 קובע כי לצורך השווי ההוגן ניתן להשתמש בכל טכניקה מקובלת של הערכת שווי. התקן מכיר בעובדה שלא בכל תעשייה חישוב DCF הוא אמין. ולכן, מתיר גם שיטות אחרות ובלבד שבענף הרלוונטי מתבצעות עסקאות בפועל על בסיס שיטות אלה. אמרנו ששווי הוגן פתוח לכל הדרך – לא חייב להיות DCF. זו שיטה טובה אבל לא תמיד. מתי DCF לא שווה הרבה?

  1. היי-טק – לא משתמשים בשיטה זו! יש אי וודאות ענקית וזה צריך לבוא לידי ביטוי בריבית. בהיי טק הרבה פעמים בודקים לכמה לקוחות הגעת, או הנזק למתחרה או מכפילים (מכפילי הכנסות למשל). מה כן צריך לבדוק? עסקאות, לפתוח עיתון ולראות מי קנה את מי לפי מכפיל. חברות שרוכשות אומרות לפי מה הם שילמו.
  2. ייעוץ ופיננסים – חברות ייעוץ, משרדי רו"ח וכו' – משתמשים במכפילי הכנסות. זה בגלל שמבנה ההוצאות הוא קבוע וקשיח. יודעים כמה יש עלויות תקורה, כמה משכורות למתמחים שכירים וכיוצ"ב. בפיננסים – למשל חברת חיתום – איך נעריך אותה? כל שנה מספר אחר של הנפקות? איך אני מבטא את הסכנה שתהייה שנה שלא יהיו הנפקות בכלל? ריבית לא טוב וממוצע לא מתאים כי הוא לא אומ כלום, לכן עושים מכפילים.

מכאן, ששווי הוגן לפי תקן 36 עושים מה שרוצים ובלבד שזה מקובל בתעשייה.




− 2 = שש

תואר ראשון
תואר שני
מרצים