שם הכותב: תאריך: 20 אפריל 2013

בהמשך לשיעור 4:

טעות – ס' 14, נבחין בין שני מצבים לגבי מצב התודעה של מי שלא טעה:

14 (א) צד אחד עשה טעות, והצד השני ידע על הטעות או אמור היה לדעת עליה, ובכל זאת חתם על החוזה. היתממות. מי שלא טעה אינו תם לב. המחוקק אינו שבע רצון מהתנהגות של הצד השני, הוא היה מודע לטעות ולחולשת הצד שטעה. לכן, הוא נותן כוח משפטי למי שטעה לבטל את החוזה בסעד עצמי. (כוח חריג!!). יתרון – חיסכון כלכלי, הצד שטעה מודיע לצד השני שהוא מבטל את החוזה. חסרון – הצד השני לא מסכים איתי, יגיש תביעה לביהמ"ש ויטען כי הצד הטועה הפר את החוזה, ואז ישנו שלב משפטי של הוכחה שכרוך בפיצויים וסיכונים. חסרון נוסף, במידה והיו תשלומים מוקדמים, הצד שטעה יצטרך "לרדוף" אחרי הצד השני שיחזיר לו את הכסף שמגיע לו.

14 (ב) צד אחד עשה טעות, והצד השני לא היה מודע למצב. מי שלא טעה הוא תם לב.  תוצאה משפטית: הצד הטועה לא רשאי לבטל את החוזה, אלא רשאי לפנות לביהמ"ש בבקשה לביטול החוזה. בנוסף לכך, וביהמ"ש קיבל את הבקשה לביטול החוזה, הוא רשאי לחייב את הצד המבקש ביטול בפיצוי לצד השני.

14 (ג) "טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השי הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן". לפי סעיף זה, יש על הצד הטועה, לפני שהוא פונה לסעד עצמי (14-א), עליו לנסות ולגשר על הטעות שנעשתה בהסכמה בין הצדדים, מתן אולטימטום אשר יאפשר את המשך ההסכם בצורה מקובלת על שני הצדדים. כמובן, יש לאפשר זמן סביר שיאפשר זאת.

14 (ד) "טעות, לעניין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובן בחוק, להוציא טעות שאינה אלא כדאיות העסקה". (טעויות שמתבססות על חשיבה עתידית בנוגע לאופי העסקה.) במידה ואחד הצדדים רואה בעסקה כדאית לעתיד, ובסופו של דבר זה לא מתממש, זו תחשב כ"טעות בכדאיות", ולכן זוהי אינה עילה לטעות ע"פ ביהמ"ש.

פס"ד ספקטור נ' צרפתי 1977 – הציפייה מהמוכר לגלות מידע לגבי ההפקעה כאשר מוכר לקבלן שונה מהציפייה לגלות להדיוט. כלומר, הציפייה מצד צרפתי הייתה כי בתור קבלן עליו לדעת כי הקרקע הופקעה.

פס"ד פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ' יששכר (יצחק) בוחבוט 1993 – העובדות:  בוחבוט האב היה בעליה של דירה בשדרות.  בפועל בנו של בוחבוט התגורר בדירה. האב היה אנאלפביתי ורוב הזמן שיכור.  פרץ בונה הנגב ניהל מו"מ לרכישת הדירה עם הבן. לאב נאמר שאם הוא יחתום על מסמך מסוים הוא יקבל סכום של  ₪ 1000 והמחאה נוספת בסך 15,500 ₪ על שם הבן. המו"מ עם הבן עלה על שרטון, וחברת פרץ בונה הנגב זימנה את האב אליה, ללא ידיעת הבן, והחתימה אותו על חוזה והביאה לו 1000 ₪. את יתרת התשלום הראשון הם שלחו לבן, והמחאה זו הוחזרה על ידיו לחברה ומסרב לקיים את החוזה, כפי שנחתם ע"י אביו. החברה הקבלנית פונה לביהמ"ש על מנת לקיים את העסקה.

השאלה:  האם הייתה גמירת דעת הנדרשת לחוזה תקף?

ההלכה: נקבע מבחן אובייקטיבי מעורב של גמירת דעת ולא רק מבחן טהור – נכון שכביכול הייתה גמירת דעת מצד האב, אך השאלה היא מה היה האדם הסביר אומר על-כך בהנחה שהיה לצד השני את המידע על מצבו של האב. כלומר, האם האב חתם על החוזה כאשר הוא מודע להשלכות החתימה, ככל אדם סביר אחר? ולמרות שהדירה רשומה על שם האב, הדייר החוקי והרשאי לקיים עסקאות כאלו הוא הבן.

סעדים: נכרת הסכם – ההסכם הופר, אך הוא מוותר על תשלום הפיצוי מצד האב על הפרת ההסכם. הדירה תהיה רשומה על שם החברה הקבלנית, אך עם זאת יגור שם האב.

זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית – בארה"ב הייתה תערוכת אומנות ישראלית בה היו 2 ציורי שמן של צייר מפורסם שהושאלו לתערוכה, הציורים בוטחו ע"י ממשלת ארה"ב ואבדו בדרך לישראל וארה"ב שילמה את סכום הביטוח.  גב' כנען היא בעלת חנות בשוק שעוסקת בסחר סחורות מיד שנייה ורכשה את התמונות מסוחר אחר ב- 250₪  ורק לאחר מס' ימים הבחינה בשם הצייר, פנתה למשטרה וגילתה את השווי האמיתי, והגישה תביעה לביהמ"ש שיצהיר שהציורים שלה.

עלתה השאלה: למי שייכות התמונות?

כלומר, אנו נבחין במקרה זה בטעות כפולה/משותפת: גם המוכר וגם הקונה לא ידעו שערך התמונות שנגנבו רב מאוד.

סעד: התמונות הוחזרו לארה"ב, ואילו הגב' כנען קיבלה פיצוי כספי.

ס' 15 – הטעייה "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעו הצד השניא ו אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

מה ההבדל אם כך בין מצב של שתיקה של הטעיה לבין מצב של 14 (א) ? בסעיף 15, חוסר תום הלב, ברור ובוטה לעין! אלו הם מצבים בהם היה דרוש לבוא ולהפגין את הידע הנתון לי, זהו לא נתון שהצד השני אמור לדעת ללא עזרתי.

מהן הסנקציות? בשוני מהמצב בסעיף 14 (א), כאן אין צורך לפי סעיף קטן ג' לתת לצד השני אפשרות לנסות לתקן את הטעות. אלא באופן ישיר להגיע לביטול ההסכם מתוך סעד עצמי.

פס"ד ניסים כהן נ' מבני גזית בע"מ 2011-  חב' מבני גזית התחייבה להצמיד את שטח המרפסת יחידה מסחרית שמכרה למר כהן. מה שלא היה מצוין – המרפסת הייתה מיועדת להולכי רגל. כלומר, מדובר פה בזכות של צד שלישי של הולכי רגל ללכת ברכוש שאמור היה להיות רכוש פרטי של מר כהן.

ביהמ"ש מקבל את הערעור של מר ניסים כהן ומנתח את ס' 15 – ניתן לראות בהימנעות מגילוי מידע חשוב וחיוני כגון מצבו התכנוני של הנכס, שיצר פער בין מצבו החוזי לבין מצבו בפועל.  מכאן, על חברת מבני גזית הייתה חובה לבוא ולגלות למר ניסים כהן על מצבה התפעולי של המרפסת.

בנוסף, חובת הגילוי עשויה להילמד גם מן הנסיבות. נשאל את השאלה – בידי מי מוטלת חובת הגילוי? על ידי "מונע הנזק הזול", למי שיש לו את הגישה הנוחה והזולה ביותר למידע הנוגע לממכר ולעסקה, במקרה זה חברת מבני גזית. כמו כן, האינטרס של חברת מבני גזית הינו חד משמעי בנוגע להטעיה בשתיקה.

לסיכום, מיהם הצדדים? הדיוט, מימון

עד כמה ההסתמכות הייתה גדולה?

תמיד נשאף להוכיח טעות מסוג ס' 15 (הטעייה), לאחר מכן נטען לטעות מסוג 14 (א), ורק לאחר מכן טעות מסוג 14 (ב). וזאת כמובן , בשל הסעד האפשרי בכל סעיף וסעיף.

כפייה

חוזה הוא מפגש רצונות – רצון חופשי. כאשר כורתים הסכם ללא רצון חופשי, דהיינו כפו עליי משהו שאינו ברצוני!

17 (א) "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחד מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

(ב) "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה" , יש איומים שהם איומים כשרים, מוכרים ע"י החוק בתור אזהרה.

פס"ד מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ 1994 – (כפייה כלכלית) מדובר בעוקץ. פנפורד הפסידה המון יהלומים כתוצאה מהעוקץ של מאיה שברח לחו"ל עם היהלומים ולא שילם. מאיה מגלה סימני חרטה קלים ושולח נציג שלו לחברות השונות כולל פנפורד ואומר שהוא יחזיר חלק מהחוב אבל רק בתנאי שהם יחתמו לו שהם לא יתבעו אותו כשהוא יחזור לארץ, זאת על אף כי למאיה מעט מאוד נכסים. פנפורד נמצאת במצב קשה כי היא איבדה המון יהלומים ועכשיו יש לה סיכוי להחזיר לעצמה לפחות חלק. החברות פונות לייעוץ משפטי וכולן חותמות על הוויתור ומקבלות חלק מהיהלומים בחזרה. מאיה חוזר לארץ, מגישים נגדו תביעות, מבקשים הכרזה על פשיטת רגל וטוענים שכתב הוויתור נחתם בכפייה כלכלית.

יש לבדוק האם: קיים לחץ בלתי לגיטימי, המאוים נמצא במצב רגיש ואין אלטרנטיבה אחרת? במידה וקיימת כפייה, פנפורד יכול לבטל את החוזה מכוח עצמי.  מצד אחד – צריכים לכבד הסכם, מצד שני – הסכם צריך להיכרת במפגש בין רצונות. צריך להוכיח גם את האיכות של הכפייה- לחץ בלתי מוסרי, בלתי לגיטימי מנוגד לתקנת הציבור אבל צריך לדבר גם על איכות העוצמה– והעוצמה פה אדירה כי מדובר בהרבה מאוד יהלומים. הוא השתמש בלשון ציורית- "עוצמה שמקדיחה את התבשיל". במקרה שלנו גם מבחינת האיכות הלחץ הוא בלתי מוסרי וגם מבחינת הכפייה היא כפייה בעלת עוצמה אדירה.

נזהה :

האם מדובר בלחץ כלכלי בלתי ראוי – המבחן המקובל לכך יימצא בתשובה לשאלה – האם הייתה לצד השני חלופה סבירה (פעולה אחרת שאינה חתימה על החוזה, כביכול בכפייה)?

ביהמ"ש בפס"ד זה כי לחברה לא הייתה חלופה אחרת סבירה, וזאת מכיוון שמאיה ברח מהארץ למקום לא נודע ורמס כל כללי התנהגות מוסריים.

לצילום השיעור

 

לסיכום נוסף

 



ארבע × = 16

תואר ראשון
תואר שני
מרצים