שם הכותב: תאריך: 06 אפריל 2013

דיני חיובים שיעור 3 – 14.3.2013, מרצה: עו"ד עדי הדר

בשיעור זה נעסוק בנושא "תום הלב", על פניו- המושג נשמע ראוי, צודק, נכון.

אנו מצפים מזולתנו לנהוג בתום לב והגינות, וזאת ללא הטעיות מהצד השני. השופט ברק הגדיר תו"ל כ"התנהגות שנמצאת בטווח" – בין התנהגות שאנו מצפים ממלאכים (טהורה לחלוטין), ובין "התנהגות זאבים". הציפייה לנהוג בתום לב קיימת במשפט הישראלי מאז קום המדינה. אך, בפועל רק בחוק החוזים היא עוגנה בצורה מפורשת בשני סעיפים – 12 ו-39.

ההבחנה בין שני הסעיפים העוסקים בנושא תום הלב וההגינות:

 ס' 12 החובה לנהוג בתו"ל במהלך המו"מ, לפני כריתת החוזה: 12 (א)   "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב", מתייחס לחובה לנהוג בדרך מקובלת בתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה.  12 (ב) המחוקק גם עסק בשאלה, מהי המשמעות של הפרת חובה זו?                          " שלא נהג בצורה מקובלת ולא בתום לב, חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970, יחולו בשינויים המחייבים".

כלומר, אם ניהלתי מו"מ ונפגעתי כתוצאה מכך שהצד השני לא נהג בתום לב, אני זכאי לתבוע ממנו פיצוי בגין הנזק שנגרם לי עקב המו"מ. איזה נזקים עלולים להיגרם?

נציב על ציר הזמן את הנקודה בה נכרת ההסכם ß יש אירועים שכבר קרו וישנם אירועים שצפויים לקרות בעתיד.

  1. נזקים שליליים: האירועים שקרו – פעילויות שקרו במהלך המו"מ, כסף שהוצאתי לשווא לשם תהליכי כריתת החוזה, אלו הם נזקים שליליים. בזמן עבר לזמן נקודת ההסכם. כגון- דמי טרחה לעו"ד, תשלום למומחים שיבדקו את הנכסים, ימי עבודה שהחסרתי לטובת המו"מ וכיוצא בדבר, וזאת לאחר שהצד השני במו"מ היה מחויב לי.
  2. נזקים חיוביים: נזקים שעלולים להתרחש לאחר נקודת כריתת ההסכם, אלו יהיו הנזקים החיוביים/ עתידיים – נזקים שהיו אולי מתרחשים אילו היה נכרת חוזה בגין אותם רווחים שהיו צפויים לי בעקבות כריתת החוזה (הנזק הוא לא בהכרח רק חומרי, אלא יכול להיגרם גם מעוגמת נפש – נזק נפשי).

פס"ד העוסקים בסעיף 12 לחוק החוזים :

א.      ע"א 986/93 פס"ד קלמר נ' גיא  (1996)–

עובדות:  הזוג גיא, זוג אדריכלים טענו שרכשו מקלמר חצית בית דו משפחתי ע"י מתן שרותי אדריכלות וניהול הבנייה של הבית.  הזוג גיא וקלמר אמורים היו לגור יחד בבית משפחתי יחד, אך כאשר הבית היה מוכן, לאחר שהזוג גיא מילאו את חלקם, וכל שנותר היה לעגן את החוזה בכתב ע"מ לבצע העברת זכויות קנייניות לזוג גיא ולקלמר, באופן שווה בניהם, אזי קלמר מנסה לנפנף את הזוג גיא.  קלמר טוען שמכיוון שאין מסמך בכתב, אין הסכם מחייב. על כן, הנשיא ברק טען כי עקרון תום הלב עשוי להתגבר על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. הסוגיה מתחדדת כשאנחנו מביאים בחשבון את ס' 8 לחוק המקרקעין, אשר קובע כי תנאי לתוקפה של יצירת התחייבות לעסקה במקרקעין הוא מוסמך בכתב. החידוד הינו – אם אין מסמך בכתב, אז לכל היותר יהיה פיצוי בגין נזקים שליליים. אין חולק שלא נכתב הסכם, כי אין מסמך בכתב – כלומר, על כן אין הוכחה לנזקים עתידים שעלולים היו להיגרם.

תוצאות:  הפסיקה מכירה בחריגים אשר בהתקיימם ייתכן שיהיה גם פיצויים בגין נזקים של זמן עתיד, חיוביים ואולי אף אכיפת ההסכם. אילו תועד החוזה במסמך כתוב, הזוג גיא היא מקבל פיצויים בגין הנזק החיובי והשלילי, משום שאין מסמך בכתב – יפוצה הזוג רק בגין הנזקים השליליים, ולא על מלוא הנזק , למען יצירת איזון לשני הצדדים.

הלכת ביהמ"ש העליון בעקבות פס"ד זה- לפי "תורת הביצוע החלקי של עסקת המקרקעין" שיצר כבוד השופט זמיר, זוהי הדרך לרכך את החומרה של ס' 8 למקרקעין. איך? בכך שהיא מתיישבת עם ההלכה להתאים את דרישת הכתב למציאות החיים. מספיק שיהיו מסמכים, חשבוניות, התנהגות מסוימת ע"מ לרכך את הדרישה הנוקשה של מסמך כתוב. בעיקרון, הכוונה היא למנוע מחוסר מסמך בכתב לנהוג בחוסר הגינות ותום לב באחד הצדדים.

ב.       פס"ד ספקטור נ' צרפתי ע"א 838/75- עוסק בשאלה מהי חובת הגילוי של הצדדים במו"מ?

מדובר בבעל מקרקעין שניהל מו"מ עם הקבלן צרפתי. לאחר רכישת המגרש, הקבלן טען כי המוכר טען בחוסר תום לב עמו, וזאת כיוון שהוא לא גילה לו כי הרשות המקומית הפקיעה חלק מהמגרש, וכך חל צמצום בזכויות הבנייה (בניית 7 דירות במקום 12 דירות). מנגד, מעלה בעל המקרקעין שתי טענות – האחת היא שהוא לא הטעה את הקבלן, אלא פשוט החסיר ממנו את המידע הזה. והשנייה,  המוכר הינו אדם הדיוט, לא מקצוען בתחום המקרקעין, ועל כן ציפה מהקבלן שמינימום יברר תעודות בעצמו. אחד הדברים שיוצר התנהגות של חוסר הגינות הינו מצב שקרי, מטעה, אי גילוי והחסרת מידע. ביהמ"ש דן בטענות אלו, ומקבל את הטענה שניתן להטעות גם באופן פסיבי. כלומר, לא חייב להגיד דבר מה שאינו נכון, אלא גם החסרת מידע נחשבת כהטעיה. ביהמ"ש מנחה כי בכל מקרה בו מועלית טענה של חוסר תום לב, חשוב לבחון את התנהלות שני הצדדים והנסיבות של הצדדים החיצוניים (כלומר, אם מדובר באדם מקצוע, הציפייה ממנו לנהוג בצורה הוגנת יותר ופתוחה מבחינת המידע שלו, מזו של אדם פשוט שאינו מבין).

ג.        פס"ד שכון עובדים נ' גברת שרה זפניק ע"א 829/80

עובדות: שיכון עובדים תלתה הודעה שהחלה הרשמה וקבלת פיקדון לשם רכישת 60 דירות וזאת עד לסוף השנה, במחיר מבצע . מש' זפניק השיגו טפסים ואת סכום הפיקדון, הגיעו ביום האחרון ומאחר שחיכו בתור הגיעה השעה 12:00  הפקידים אמרו להם כי הם רשמו אותם תחת המבצע, וכי עליהם לשוב למחרת לכריתת ההסכם בניהם. למחרת, החב' לא רצתה למכור להם אלא אם ישלמו עוד 10%+מדד בנייה.  גב' זפניק אכן חתמה על חוזה בתנאים החדשים, אך ליד החתימה רשמה "קיבול תחת מחאה".

הנושא: האם קיים חוסר תום לב ע"י מניעת היווצרות חוזה למרות שכל הדברים התגבשו מבחינת הניצע? מהו דין הודעת קיבול תחת מחאה? כלומר, חתימה על הסכם תחת לחץ? (ס' 12)

תוצאות:  גב' זפניק טענה שההצעה בלתי הדירה מאחר והיא עשתה הכול כדי לעמוד בתנאי החברה והחוזה לא נכרת בגלל התנהגות החברה ולא בגללה ויש בחברה משום כך חוסר תום לב. ביהמ"ש קבע שהתנהגות שיכון העובדים גבלה בחוסר תום לב שמוביל לכך שבעצם נוצר קיבול אך חוסר תום הלב מנע את הקיבול, כלומר: ביהמ"ש פסק שנעשה קיבול ונכרת חוזה. גב' זפניק חתמה על ההסכם – וקיבול ההסכם ביצירת ההסכם החדש – נוצר מפגש רצונות בעת חתימתה, ההסכם מחייב את גב' זפניק ושומטת את הקרקע מתחת רגליה בקשר לטענתה כי מגיע לה פיצוי עקב התנהגות בחוסר תום לב והגינות.  הגב' איבדה כל זכות לתבוע את החברה בעת חתימת ההסכם על ידה. ביהמ"ש קובע כי דיני החוזים אינם מכירים במחאה כמקור ליצירת זכות, אלא רק כאמצעי לשמירתה, אם היא קיימת.

נעשה הבחנה: אם קיימת זכות לתרופה משפטית, חתימה תחת מחאה, יכולה להניב משקל (לדוגמה, בדיני עבודה – חתימה על וויתור פיצוי פיטורין תחת מחאה, המפוטר יכול לעשות שימוש בחתימה תחת מחאה, שכן קיים חוק מעוגן בחוק לפיצוי פיטורין), או במקרה בו לא קיימת זכות לתרופה משפטית – וזאת כפי שמופיע בפס"ד זה.

ד.       ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו  – מי חייב בחובת תום לב? גם מי שאינם צד לחוזה, אך היו מעורבים במו"מ. הטלת אחריות לפיצוי על בעל החברה מכוח הפרת חובת תום לב עקב מעורבותו במו"מ.

העובדות: קבלן בניין, בעלי חב' פנידר, הניע את ידידו, קסטרו, לחתום על זכ"ד לקניית דירה, שלכאורה הייתה שייכת לחב'. אך למעשה, החב' הייתה בתהליכי פירוק, והחלקה לא הייתה שייכת כלל לקבלן או לחברה- אלא למר פניני. קסטרו מגישים תביעה נ' מר פניני ונגד חברת פנידר, וזאת על מנת למצות ככל האפשר את האפשרות לקבלת פיצוי כספי הולם.

השאלה: האם ניתן להטיל חבות בפיצויים לפי סע' 13, גם על מי שאינו צד לחוזה (להלן – מר פניני)?

תוצאות: העתירה נדחתה פה אחד. מבחן תו"ל כאן הוא אובייקטיבי. הפיצוי הוא על אובדן הזדמנויות לרכוש דירה (ערך הדירה עלה).

מר פניני טוען כי המקרה חל לפני 73' (השנה בה נכנס לתוקף חוק החוזים), ומפני שכך חוק החוזים לא צריך לחול עליו! הלכה – יש לנהוג בתום-לב במו"מ גם אם בסופו של דבר לא השתכלל החוזה. חובת תו"ל חלה גם על צד שלישי – אדם שבחר להיות שלוח, ומנהל מו"מ, גם אם אינו צד לחוזה העתידי. דבר זה מאשר כי המצב המשפטי, נכון להיום, גם מי שאינו צד לחוזה אבל ניהל את המו"מ עלול להיות חייב בתום לב.

ה.      ע"א 258/93 סופר פראם (ישראל) בע"מ נ' ברוך חבאס – האם ניתן לקבוע אכיפה מכוח הפרת תו"ל בהתאם לס' 12?

עובדות: חב' דקנר ניהלה מו"מ להשכרת חנות בקניון עם סופר פארם ועם חברות אחרות.

תוצאות: חוסר תום הלב של חב' דקנר התבטא בכך שהיא לא הודיעה באופן חד משמעי לחב' סופר פארם כי יש צורך בהודעת קיבול דחופה להצעתה, שכן הראשון שמקבל את הצעתה זוכה בהצעה. מאחר ודקנר לא הצהירה על קיבול מידי יש לקבל את תביעת סופר פארם והיא תזכה בהשכרת החנות.

ו.        ע"א 6370/00 פס"ד קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה בע"מ – דוגמה לנסיבות חריגות בהן ניתן סעד של אכיפה עקב חוסר תו"ל קיצוני. אותם גורמים שניהלו המו"מ החליטו מכוח תפקידם כדירקטורים לא לאשר את העסקה כדי להתקשר עם אחר בתנאים טובים יותר.

העובדות: חברה מזמינה הצעות לביצוע עבודה במסגרת מכרז. היא מנהלת משא ומתן עם המציעים. היא מסכמת את כל התנאים עם אחד המציעים. כל שנותר הוא הצורך באישורה של מועצת המנהלים של החברה. מועצת המנהלים מחליטה שלא לאשר העסקה. היא כורתת חוזה עם מציע שלא נטל חלק במכרז.

השאלה:  סעדים מתאימים בגין חוסר תו"ל במו"מ לקראת חוזה. האם יש לפסוק פיצויים שליליים – פיצויי הסתמכות כפי שמחייב החוק, או האם ניתן לפסוק פיצויי קיום כאילו נכרת חוזה?

ההלכה עפ"י ברק:  החברה נהגה בחוסר תו"ל.  כל מי שמפר את החובה לפעול בתו"ל גם במו"מ כאילו לא קיים את החוזה.  במצב של חוסר תו"ל בניהול מו"מ – במצב טרום חוזי- זכאי הנפגע על פי החוק לפיצויים שליליים– פיצויי הסתמכות בלבד.  אך במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות, כאשר המו"מ הבשיל כבר כדי חוזה ושכלולו הסופי נמנע בשל חוסר תו"ל, זכאי יהיה הנפגע לפיצויים חיוביים – פיצויי קיום. הדרישה לתום לב הולכת וגוברת עם ההתקרבות אל הנקודה הקריטית בה נחתם החוזה.

ז.        ע"א 9073/00 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ (3.5.12) – לא פעם ניתנות הבטחות מפי פקידים בכירים, שרים המבטיחים אישורים ע"מ לזרז תהליכים, ואז כשמגיעים לשלב האישורים/הניירת נוצרת בעיה. הטענה שעולה ע"י מי שמוצא עצמו בין הכיסאות, שניתנה הבטחה שלטונית שמחייבת את הרשות.

ביהמ"ש מקבל 2 החלטות: ההחלטה לא עלתה כידי החלטה שלטונית מחייבת ועל כן אין אכיפה. מצד שני, הוא מכיר בכך כי אפרופים זכאים לפיצויי הסתמכות בשל העובדה ששר השיכון והבינוי הפר כלפיהם את חובת תו"ל בשלב הטרומי חוזי – בכך שלא הציג בפניהם את התמונה המלאה וחשף אותם לסיכון גדול מזו שידעו עליו.

ס' 39 לחוק החוזים – החובה לנהוג בחוזה, לאחר כריתת החוזה, בתו"ל מעוגן בסעיף זה. פס"ד בהקשר לסעיף זה:

א.      בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה –

העובדות: היה הסכם קיבוצי על פי עובדי החברה היו מחויבים לתת למעביד לפני נקיטת עיצומים. בפועל, מה שקרה זה שחצי שעה לפני שביתה, הם הודיעו למעביד עליה. ולכן, לא פעלו בתום לב, כי לא אפשרו למעביד להיערך לקראת השביתה.

תוצאות: נשאלה השאלה, האם הייתה הפרה של החוזה? השופט ברק כי למרות שבחוזה לא קצבו פרק זמן שעל העובדים לתת התראה לפני נקיטת עיצומים, יש לבחון את השאלה מהו פרק הזמן הסביר לפי מבחני תום לב. אם באמת עובדים פועלים בתו"ל, הרי המטרה של מתן ההתראה למעביד הוא כדי לאפשר לו להיערך בהתאם. למשל, להודיע מראש לציבור הנוסעים בב"ש לא להמתין לאוטובוס ולצמצם את מערך האוטובוסים וזאת ע"מ להקטין את נזק המעביד. ביהמ"ש קובע כי הקיום של החוזה היה בחוסר תום לב, ופוסק לטובת שירותי התחבורה.

ב.       היבט נוסף של קיום חוזה בתו"ל הוא בפס"ד ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות'

העובדות: חב' יולס פרסמה מכרז להקמת בית-אבות, ובו תנאי לצירוף ערבות בנקאית. חברות רביב וארנסון עמדו בדרישה זו, ואילו חב' רסקו שזכתה במכרז לא עמדה בה.  המשיבה טוענת לחוסר שוויון במכרז.

השאלה: הדיון הנוסף בוחן את הדין החל על מכרזים פרטיים – האם מוטלת חובה לנהוג בשוויון בין כל המשתתפים, והאם חובה זו נובעת מעיקרון תו"ל.

 

ההלכה:

דעת הרוב: מלץ אילון ולוין:  אין חובה לנהוג בשוויוניות במכרז פרטי.  מבחן סובייקטיבי – הצדדים לא מצפים כי ינהגו בהם בשוויוניות.

השופט מלץ: השוויון אינו נגזר מעקרון תו"ל, כי תחרות הוגנת אינה בהכרח שוויונית.  צריך להוכיח שהעדר שוויון יוצר חוסר הוגנות.

השופט אילון:  בוחן את הכוונות (מבחן סובייקטיבי).  מתמקד בנורמות המקובלות בחברה, ושואל האם שוויון כעניין אמפירי בחברה, מבחינה אובייקטיבית, היא אחת הדרישות של מכרז פרטי.  אילון קובע שאם ציפיית הצדדים הייתה שלא ינהגו בהם באופן שוויוני, אז אין חובה לנהוג בשוויון.  וזהו המקרה כאן.  הצדדים היו רשאים לקבוע במכרז התניה בעניין השוויוניות, ולא עשו זאת.

השופט ברק (בדעת מיעוט):  מבחן נורמטיבי – עיקרון תו"ל מחייב להתנהג באופן ראוי והוגן.  הוא בוחן את ציפיות החברה, ולא איזה הסדרים אנשים עושים בפועל.  האדם הסביר בעיניו צריך להתנהג באופן הוגן.  המקור הנורמטיבי יהיה הסטנדרט ההתנהגותי של האדם הנאור (מבחן אובייקטיבי). מבחינתו חובת השוויון היא קוגנטית, ונגזרת מחובת תו"ל. לא ניתן לנהל תחרות בלא להבטיח שוויון בין המתחרים.

ההלכה:  צמחה תורה חדשה – תורת תום הלב.  ברק בדעת רוב אומר שיש כאן חוסר תום לב במובן זה שצדדים שניגשים למשהו שיש עליו כותר "מכרז"  יש להם ציפייה שיתנהגו איתם כמו במכרז.  הוא לוקח את כל הרעיון של מכרז, כחובת הרשות הציבורית ומעתיק את זה למשפט הפרטי.


צורת החוזה (כולל דרישת הכתב):

ישנן כמה גישות העוסקות בצורת החוזה –

  1. הגישה המחמירה : לא רק שיהיה מסמך בכתב, אלא מסמך בכתב בעל תנאים ספציפיים מחייבים!
  2. הגישה האמצעית : שלא יהיה מסמך בכתב, אבל לפחות שיהיו תעודות, קבלות, מסמכים כאלה או אחרים אשר מרמזים על הסכם כלשהוא שנחתם בין הצדדים.
  3. הגישה המרוככת: ישנם מצבים מסוימים שניתן לפרש שכאשר יש זעקת הגינות לא צריך אפילו לא מסמך בכתב.

ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ – ס' 8 לחוק המקרקעין דורש מסמך בכתב לצורך יצירת התחייבות פורש בצורה מרוככת עקב פרשנות של תו"ל, פרשנות מצומצמת של דרישות צורניות עקב שיקולי תו"ל. פרשנות מצומצמת של ס' 8 לחוק המקרקעין עניין דרישת הכתב, חייבים לציין בחוזה מספר תנאים.

העובדות:  קפולסקי הגישו מסמכים בזמן ביצוע החוזה. ההנחה של עו"ד שדרישת הכתב היא ראייתית.  אלא שבזמן שהיה דיון במחוזי ניתן פסק הדין בעניין בידרמן, העו"ד ביקש לתקן את כתב התביעה.  ובתיקון התביעה הוא טען שהמסמכים שהציג הם החוזה. הטענה של עו"ד הייתה שהוא מקבל שדרישת הכתב היא מהותית, אך פירושה שדרישת הכתב התקיימה במסמכים.

השאלה המשפטית:  מה היקף דרישת הכתב.

ההלכה:  עציוני:  מונה את כל רשימת הפרטים הנדרשים בחוזה שבלעדיהם לא מתקיימת דרישת הכתב.  הוא לא מתייחס לחתימה.

 התוצאה של חיבור פסקי הדין של גרוסמן וקפולסקי הייתה הצפה של בית המשפט בתביעות שלא התקיימה דרישת הכתב, כאשר דרישת הכתב מאוד מפורטת וחוזה שלא כולל את כל הפרטים בכתב אז אין לו תוקף.  זה מכשיר מצוין לנסות ולהשתחרר מחוזים. בניגוד לתחושת הצדק הצדדים משתחררים מהמחויבות לחוזים בעילה של דרישת הכתב.

ע"א 8324/09 פס"ד לילי שם טוב נ' כדורי פרץ ואח' : בימה"ש קובע שבהעדרם של תנאים יסודיים ניתן יהיה להכיל הסכם רק במקרים חריגים של "זעקת הגינות".

גישת שתי הפעימות- הלכה שאומרת שביהמ"ש צריך לפרש חוזה, עליו לעשות זאת בשני שלבים :

  • בחינת תוכן החוזה – אם ביהמ"ש הצליח להגיע לכדי מסקנה למה התכוונו שני הצדדים, די בכך. אם לא הצלחתי להגיע לכדי מסקנה מתוכן/מהות ההסכם, נפנה לשלב הבא –>
  • בחינת נסיבות חיצוניות – כל אותן נסיבות הקיימות (עדים, רקע, תכלית החוזה – תמונה רחבה).

גישה שנהוגה כיום על פי ביהמ"ש העליון: הגישה המשלבת (גישה אקטיביסטית של השופט ברק) הן מבחינת תוכן החוזה והן מבחינת הנסיבות החיצוניות בהן נכרת החוזה. בעת ובעונה אחת ביהמ"ש מפרש את שתי הפעימות יחד, גם את תוכן החוזים וגם את הנסיבות החיצוניות.

מתנגדי הגישה הזו אומרים שבעצם, ישנה סתירה – החוזה נועד לצמצם אי הבנות בין הצדדים, החוזה צריך לגעת בכל הנושאים ולאפשר הסתמכות מלאה על החוזה ומה שכתוב בו. אם כך, למה יש צורך בשלב השני? הלא לשם כך נועד החוזה וסעיפיו?  ביהמ"ש יכול להגיע למסקנה אחרת, שאינה כתובה בחוזה, וזאת לפי בחינת הנסיבות.

תומכי הגישה – מטרת ביהמ"ש הינה להגיע לצדק! וזו היא הדרך הישירה להגיע לכך.

דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל – אושרה הלכת אפרופים/ הגישה המשלבת

ע"א 4268/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ

צורת החוזה ותוכנו – פרשנות והשלמת פרטים – פרשנות חוזה על פי אומד דעת הצדדים

העובדות:  בתקופת גל העלייה הגדול מבריה"מ ביקשה הממשלה לעודד בניה מזורזת של דירות.  ב"פרוגרמה" (תכניתו של שרון, אז שר השיכון) התחייבה המדינה לרכוש דירות מקבלנים שלא יצליחו למכרן בשוק החופשי.  באזורים מבוקשים – 50% מהדירות ובאזורי פיתוח – 100% מהדירות.  המחלוקת נסובה על זכאותה של אפרופים לקבל את מלוא המחיר תמורת הדירות שבנייתן הושלמה באיחור של כחודש.  טענת אפרופים הייתה שלפי ס 6(ח)(3) בחוזה איתה, לגבי אזורי פיתוח – האיחור שבגינו מופחת המחיר הוא במועד הגשת הבקשה של אפרופים מהמדינה לרכוש את הדירה, ואילו טענת המדינה היא שהכוונה היא לאיחור בסיום ביצוע הבניה על-ידי אפרופים.

השאלה המשפטית: מהי הפרשנות של ס' 25(א) שלאורה יש לבחון את סעיף 6(ח)(3) בחוזה המדבר על מחיר מופחת.

ההלכה המשפטית:  ברק- תורת פרשנות החוזה של ברק משתלבת בתורה המשפטית שלו.  לשיטתו, כל הטקסטים המשפטיים – חוקי יסוד, חוקים, צווים ותקנות, חוזים, צוואות – כולם צריכים להתפרש על-פי שיטת הפרשנות התכליתית.  הוא חולק על התיאוריה הדו-שלבית ומציע פרשנות אחרת לס' 25, שהפכה להלכה:

1.       אומד דעת הצדדים הוא אמת המידה המרכזית לפירוש חוזה, והוא כולל את כל התכליות, המטרות, היעדים, האינטרסים של הצדדים.  אומד הדעת הזה יכול להילמד מתוך החוזה, אבל הוא גם יכול להילמד מהנסיבות החיצונית.

2.       אם לאחר שבחנו את לשון החוזה עם הנסיבות קיימת התנגשות בין הלשון לבין אומד דעת הצדדים אומד הדעת הוא שגובר.

על-פי ברק ההפרדה היא מלאכותית.  יש לבחון את לשון החוזה, ומשם ללכת אל הנסיבות וחוזר חלילה כדי להתחקות אחר התכלית.  זהו תהליך של הלוך וחזור הכורך יחד את לשון הטקסט והנסיבות.  במקרה זה התכלית של החוזה הייתה לזרז בנייתן של דירות.  ברק אומר שיש באמת שתיקה של החוזה בנקודה הרלוונטית של סעיף 6(ח)(3). אך זה לא הסדר שלילי אלא חסר. את החסר הזה צריך בית המשפט להשלים. אי אפשר להשלים באמצעות סעיף 26 כי אין נוהג קודם אין מערכת חוקים ולכן נשאר להשלים רק לפי  עיקרון תום הלב.

מפסק-הדין עולים 3 חידושים מרכזים:

1.       ביקורת על תורת שני השלבים המסורתית שהייתה נהוגה לפני פס"ד.

2.       (המרכזי) האפשרות לתקן את הטקסט של החוזה על ידי פרשנות תכליתית.

3.       השלמת חסר בחוזה על ידי עיקרון תום הלב.

תוצאות: הערעור נדחה.

השופט מצא:  (במיעוט) דבק בעמדה שהייתה עד אז של התאוריה הדו שלבית של פירוש סעיף 25א', על-פיה קודם בודקים את אומד דעת הצדדים על-פי לשון החוזה, ורק אם לשון החוזה אינה ברורה בודקים את אומד דעת הצדדים מתוך הנסיבות החיצוניות.

השופט לוין:  בעמדת ברק, אך מציג נימוק אחר, והוא עמדה מרוככת יותר של תורת שני השלבים.  הוא מוסיף את "כלל הזהב", על-פיו כאשר לשון החוזה ברורה, אך מביאה לאבסורד (תוצאה לא סבירה מבחינת התכלית) רק אז יש לפנות לנסיבות כדי להתחקות אחרי אומד הדעת של הצדדים.

 

לצילום השיעור

 

לסיכום נוסף

 



+ שש = 11

תואר ראשון
תואר שני
מרצים