שם הכותב: תאריך: 30 אוקטובר 2014

דיני חיובים ומשפט ציבורי

סיכום 30.10.14 חמישי

 


פרק ראשון: עקרונות יסוד במשפט ציבורי

 

א.    עיקרון שלטון החוק ועיקרון הפרדת רשויות

*א. רובינשטיין וב. מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מהדורה שישית, תשס"ה), 265–317.

*

בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 516–518, 554–556, 621–623 (1986).

*בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817 (1999).

 

ב.    ההכרזה על קיומה של מדינת ישראל

1. ע"א 450/70 רוגוז'ינסקי נגד שר הפנים, פ"ד כו(1) 129 (1971).

 

 


פרק שני: חוקה, חקיקה ראשית וחוקי היסוד- התפתחות הביקורת השיפוטית

 

*א. רובינשטיין וב. מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מהדורה שישית, תשס"ה), 53–91, 127–129, 151–158.

 

  1. הביקורת השיפוטית לפני 1992

בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג (1) 693 (1969).

בג"צ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529 (1990).

  1. המהפכה החוקתית וחוקי היסוד החדשים

     

    1.כללי

חוק-יסוד: חופש העיסוק.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הצעת חוק יסוד: החקיקה http://www.tazkirim.gov.il/Tazkirim_Attachments/41283_x_AttachFile.doc

*א. רובינשטיין וב. מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מהדורה שישית, תשס"ה), 92–126, פרק 4 בכלל ועמ' 250–258 בפרט.

*רות גביזון "המהפכה החוקתית – תיאור המציאות או נבואה המגשימה את עצמה?" משפטים כח 21 (תשנ"ז).

ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (1995).

בג"צ 4908/10 ח"כ רוני בר-און נ' כנסת ישראל (2011).

2. עקרונות יסוד ומטרה

(א) מעמדה של הכרזת העצמאות בעקבות חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992

בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481 פסקאות 54119 לדעת הרוב.

(ב) מדינה יהודית ודמוקרטית

*א. רובינשטיין וב. מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל (מהדורה שישית, תשס"ה), בפרק 6.

בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1 (1997).

*בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, פסקאות 90-92 לפסק הדין של דעת הרוב, פסקאות 17-27 לפסק דינו של השופט לוי (2005).

בג"צ 2156/13 ‏אלחנן אסתרוביץ נ' מדינת ישראל (14.4.2013).

עעמ 2469/12 ‏ מוריס ברמר נ' עיריית תל אביב-יפו בעיקר פ"ד של הש' רובינשטיין (25.6.2013).

 

3.
פסקת ההגבלה

בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367 (1997) (הזכות לחופש עיסוק).

*בש"פ 8823/07 פלוני נ' מ"י (2010) (הזכות לחירות).

בג"ץ 6298/07 ‏ יהודה רסלר, רס"ן בדימוס נ' כנסת ישראל (2012) (הזכות לשוויון).

בג"צ
7245/10 ‏ ‏ עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד
הרווחה
(4.6.2013) (שוויון, אוטונומיה).

בג"צ 2442/11
עו"ד חיים שטנגר
נ' יו"ר הכנסת (26.6.13) (חירות אישית).

בג"צ 5975/12 ‏ ‏חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות נ' משרד הבריאות (3.7.2013).

בג"ץ 7146/12 פלונים נ' הכנסת (16.9.13 ביטול חוק המסתננים).

בג"ץ 4550/13
מתן בהט
נ' שרת הבריאות (חופש עיסוק 6.10.2013)

בג"ץ 7385/13
איתן מדיניות הגירה ישראלית נ'
ממשלת ישראל (ביטול חוק המסתננים לאחר התיקון 22.9.2014).

4. מעמד חוקי היסוד המוסדיים

ע"ב  92/03 שאול מופז נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת, פ"ד נז (3) 793 פסק הדין של הש' מצא פסקאות 2-17 (2003).

5. שמירת דינים

*בש"פ 537/95 גנימאת נ' מ"י, פ"ד מט(3) 355, 355–375, 388–401, 409–421 (1995).

*בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241 (1999) (החוק המיטיב ושמירת דינים).

 

6. פסקת ההתגברות ומבחני מיטראל

בג"צ 4676/94 מיטראל נ' כנסת ישראל, פ"ד נ(5) 15 (1996) (להלן: עניין מיטראל 2).

 

 

 

 

*שיעור הראשון היה עם אליעזר פני גיל בהמשך יהיה מרצה אחר.

שלטון החוק – מקרה אנשי השב"כ.

במקרה מדובר בכמה אנשי שב"כ אשר רצחו את החשוד בטענה שקיבלו לכך הוראה. תוצאה משפטית – מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל הם הואשמו ברצח אבל קיבלו חנינה מהנשיא -שמיר.


הבעיה היא שראש השב"כ דאז אברהם שלום ז"ל נתן הוראות חיסול מדובר בתיבת פנדורה כי אם היו מרשיעים את ראש השב"כ היו צריכים לאחר מכן לפרק את כל הארגון מכיוון שהיה להם מורשת ארוכה של חיסולים דומים. לכן יצחק חניש מונה ליועץ המשפטי לממשלה בכדי לפתור את הפרשה. הפתרון היה לתת חנינה למבצעי הרצח – העבריינים לפני משפט. אבל הבעיה היא שבשביל לתת חנינה צריכים להוכיח שהם עבריינים כלומר להרשיע אותם.

1986 אזרח מודאג – ברזילאי הגיש עתירה לבג"צ וטען לפי סעיף 11 ב' לחוק יסוד הנשיא, הנשיא רשאי לחון עבריינים אבל אדם עד שלא הוכחה אשמתו זכאי. נוצרה בעיה בסמכות של הנשיא לחון עבריינים.
פתרון: בא בית המשפט ופירש את המילה עבריין, פירוש מורחב – חיפשו פסקי דין מרחבי העולם בהם עבריין זה אדם שאינו הורשע. מספיק שהאדם מודה שחרג מסמכותו או שהוא טען שפעל במסכות אך בעצם הוא ביצע פקודה בלתי חוקית בעליל.
אחיו של ראש השב"כ דני יתום אהוד יתום הודה לאחר מספר שנים במעשה וכך נפתרה הפרשה.

 

מצורפת כתבה מעיתון הארץ:

פרשת קו 300: עדויות חסויות של חיילים ואנשי שב"כ נחשפות

עדויות אנשי השב"כ והמשטרה בפני ועדת זורע, שנחשפות כאן לראשונה, מעמיקות את התחושה שפרשת קו 300 חשפה נורמות ופרקטיקות של רפובליקת בננות חשוכה. פרק ב' מתוך התמלילים, שהותרו לפרסום לבקשת "הארץ"

"אהוד אמר להכניס אותם לטנדר בלי אלונקות, לקחו אותם כמו פגרים וזרקו אותם… השמן היה מלא דם… הם שכבו כפותים כמו קופסאות… נסענו לכיוון כלא אשקלון, כל הדרך צחקנו, איזה ברדק הלך. שאלתי את המחבל בדרך אם הוא רוצה להגיד משהו והוא אפתי ולא מגיב. אחד מאנשינו אמר לי: 'עזוב הם שחקנים'… לי היתה הרגשה שהם עושים הצגה. ליד יד מרדכי ראיתי מלא דם… האוטו היה מוצף… השמן הוציא חרחור, אמרתי: בוא ניסע לבית חולים. הגענו בדיוק לסיבוב קצ"א ופנינו שמאלה… אמרתי: אי אפשר להביא אותם כך לכלא אשקלון כדי להמשיך לחקור אותם. הורידו את הציוד של הלילה, הוציאו אותם ושמו אותם על הטנדר מאחור. לדעתי הם כבר היו גמורים… הגענו לבית חולים לחדר מיון… האחות יצאה כיסתה אותם בסדינים… הרופא אמר 'מכה בראש, אין מה לעשות'… האוטו היה מלא דם… מצאנו צינור של גומי שחור שנתן זרם רציני וניקינו את הדם" ‏(ראש המחלקה לענייני ערבים במרחב דרום של השב"כ. עדות בפני ועדת זורע. אפריל 84'‏).

כך נשמע אחד השקרים הגדולים ביותר שהושמעו בתולדות מדינת ישראל מאז ומעולם, שקר מתוכנן ומבוים היטב, פרוט לפרטי פרטים קטנטנים, כאלה שנועדו ליצור רושם של דיוק, לטעת בשומע נופך של אמינות. השקר הזה טילטל את המדינה בשנות ה–80, זיעזע את השב"כ והוא ממשיך לדמם עד עצם היום הזה.


התמונה המפורסמת של אלכס ליבק שהיתה מהגורמים להתפוצצות הפרשה (במרכז – מג'די אבו ג'ומעה, שנרצח מאוחר יותר).

עוד כתבות בנושא


תמונת סאטירה המדמה את קווי הדמיון לפרשת האסיר איקס.

נדמה שהכל כבר נאמר על פרשת קו 300. שכל פרקיה סופרו: הוראת החיסול האסורה של ראש השב"כ אברהם שלום, מסעות הכזב של צמרת ארגון הצללים בפני ועדות החקירה, המעורבות הפעילה של יצחק שמיר ושמעון פרס בטשטוש הפרשה, שערוריית החנינות שהפיק נשיא המדינה חיים הרצוג. אלא שבכל פעם מחדש מפתיע לגלות אילו מאמצים עדיין עושה השב"כ, בגיבוי פרקליטות המדינה, כדי להסתיר את איבריה הפנימיים של הפרשה הזאת, את חומרי החקירה הגנוזים המתעדים אותה, שלב אחרי שלב.

לפני כשנתיים פניתי לפרקליט המדינה, משה לדור, וביקשתי לקבל את כל החומרים הגנוזים הקשורים לפרשת קו 300. הסירוב של לדור היה נחרץ ובעקבותיו הגשתי באמצעות עו"ד נדב עשהאל עתירה לבג"ץ, בדרישה לחשוף אותם. הגשת העתירה הובילה לקיום שורה של דיונים פנימיים בפרקליטות בהשתתפות נציגי השב"כ, שביקשו להותיר את החומר חסוי לעשרות שנים נוספות. נציגי מחלקת הבג"צים סירבו לרעיון המשונה הזה והסכימו מצדם לשחרר לפרסום רק שלושה פרוטוקולים שתיעדו מפגש בין שלושת חושפי הפרשה מצמרת השב"כ ליועץ המשפטי לממשלה פרופ' יצחק זמיר ‏("הפרוטוקולים הגנוזים של פרשת קו 300, מוסף "הארץ", 27.9.2011‏).


מאיר זורע. סירב לסלוח לשלום ולגינוסר. צילום: משה פרידמן / לע"מ

שנה נוספת חלפה, מועד הדיון בבג"ץ התקרב ובפרקליטות הסכימו לזרוק עצם נוספת מאוצרות גנזך המדינה: העדויות המלאות של צמרת צה"ל והשב"כ בפני ועדה סודית שהקים שר הביטחון משה ארנס בראשות האלוף ‏(במיל.‏) מאיר זורע. תפקידה של הוועדה היה לחקור את נסיבות מותם של שני צעירים פלסטינים שחטפו אוטובוס, נשבו על ידי כוחות הביטחון, צולמו לפנות בוקר על ידי צלמי העיתונות, בהם אלכס ליבק, אז מ"חדשות" והיום מ"הארץ", כשהם בריאים ושלמים – ומתו בנסיבות מסתוריות כעבור זמן קצר.

המאבק לחשיפת החומרים טרם הסתיים: במסגרת העתירה נדרשה הפרקליטות למסור לפרסום עדויות מפתח חסויות שנגבו על ידי המשטרה בעקבות הפרשה, בהן אלה של ראשי הממשלה פרס ושמיר. חשיפת כל חומרי החקירה הקשורים לפרשה הזאת משמעותית מאוד מבחינת המחקר ההיסטורי ובכוחם לפוגג מיתולוגיות כוזבות שנקשרו אליה, וכן גרסאות מרוככות שנשמעות מפיהם של גיבוריה עד עצם היום הזה.

כך למשל, לאחרונה השתתף כוכב הפרשה, ראש השב"כ אברהם שלום, בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי דרור מורה, "שומרי הסף". בראיון הנדיר שהעניק שלום למורה הוא צימצם את חלקו בפרשה למינימום. שלום טען בראיון כי כלל לא ראה את שני חוטפי האוטובוס בזמן האירוע, וכי ידע באיזה אופן סיימו את חייהם רק כשנה לאחר החיסול. אמינות הגרסה הזאת תיבחן בהמשך כתבה זו מול גרסאות שונות באופיין שנמסרו לוועדת זורע.

שלום, האיש החזק ביותר בצמרת הביטחונית בתחילת שנות ה–80, התנגד בתוקף להקמת ועדת זורע, וכדי לשלוט בה מבפנים הוא כפה על הדרג המדיני את מינויו של יוסי גינוסר, ראש אגף בשב"כ, אחד האנשים המתוחכמים והאינטליגנטים ששירתו בארגון הביון. גינוסר שימש בוועדת החקירה הסודית כסוכן כפול, סוס טרויאני. הוא הדליף לצמרת הארגון החשאי, בסדרה של פגישות ליליות, את תוכן הדיונים, וסייע לה בתכנונו המדוקדק של מסע הכזב. המידע שסיפק גינוסר על מה שהתחולל מאחורי דלתות הוועדה איפשר לצמרת לשבש את עבודתה, לתדרך את אנשי השירות אילו עדויות למסור לוועדה ובעיקר איזה מידע להסתיר ממנה. במהלך עבודתה של ועדת זורע התחוללו בשב"כ סצנות שכמו נלקחו מטקסי קבלה לארגונים חשאיים מארץ המגף. הנה הגרסה הישראלית לאומרטה ‏(קוד השתיקה‏) של המאפיה הסיציליאנית: כמה מגיבורי הפרשה נפגשו במהלך דיוני הוועדה בפרדס, ונשבעו זה לזה לא לחשוף את הסוד לעולם.

ועדת זורע קמה עשרה ימים לאחר שהתחוללה סערה בינלאומית בעקבות פרסום צילומיהם של שניים מהחוטפים, המורדים בריאים ושלמים מהאוטובוס, והעובדה שמתו זמן קצר לאחר מכן. מלבד האלוף זורע וגינוסר ישב בה גם הסנגור הצבאי אילן שיף, היום סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה. דיוניה של הוועדה היו חשאיים. עיתון "חדשות", שהעז לדווח על קיומה, נסגר בצו דרקוני לארבעה ימים. כעבור כמה שבועות סיימה הוועדה את עבודתה. מסקנותיה היו מבוססות על אדני שקר.

עדויות ועדת זורע שיתפרסמו כאן לראשונה הגיעו ל"הארץ" מושחרות בחלקן. שמות האנשים שהודו בעבירות חמורות ודרכי פעולה נושנות של כוחות הביטחון בפיגועי מיקוח ובחקירת שבויים נמחקו על ידי אנשי השב"כ, שעברו על מאות העמודים פעם אחר פעם. חלק מהמחיקות קומיות ממש. כך למשל הושחר שמו של הרמטכ"ל אז, משה לוי. גם שמו של אחד מכוכביה הראשיים של הפרשה, ראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, כוסה בצבע שחור, וכך נעשה לגבי שמותיהם של רובם המוחץ של אנשי השב"כ שהשתתפו בחיסול ובעלילות השקר. לורד שחור, שנועד לטשטש שמות של אנשים אשר ביצעו מעשים, שדגל שחור מתנוסס מעליהם.

אברהם שלום. "לא הכיתי, חטפתי מכה". צילום: אלכס ליבק

התחבאו מתחת לכיסא

ב–12 באפריל 84' נחטף אוטובוס קו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון. האוטובוס, שעליו השתלטו ארבעה פלסטינים צעירים, נעצר על ידי כוחות הביטחון בפאתי דיר אל־בלח. מי שהודיעה לכוחות הביטחון על החטיפה היתה נוסעת בהריון שהורדה על ידי החוטפים במהלך הנסיעה. בשעות הערב הגיעו לזירת האירוע שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל משה לוי, ראש השב"כ אברהם שלום, קצין צנחנים ראשי תא"ל יצחק מרדכי, לוחמי סיירת מטכ"ל והימ"מ ועשרות אזרחים סקרנים ועיתונאים.

החוטפים ניהלו משא ומתן קדחתני עם אנשי השב"כ לשחרור הנוסעים. הם נראו למנהלי צוות המשא ומתן של השב"כ וצה"ל כחובבנים. "האמת היא שקצת מגוחך לקרוא לאירוע הזה פיגוע מיקוח", הסביר איש שב"כ שהשתתף במשא ומתן בעדותו בפני הוועדה. "הפונקציונרים בשטח ‏(החוטפים‏) לא הצדיקו את כל האנשים שהסתובבו שם". "מיד הבנתי שהם אנשים לא רציניים שלא מהווים סיכון", יאמר לימים ראש האגף לענייני ערבים בשב"כ נחמן טל, שנטל גם הוא חלק במשא ומתן. ראש אמ"ן אהוד ברק, שקיבל דיווחים שוטפים לשבדיה שם שהה באותה עת, התרשם שאם המשא ומתן יימרח עוד כמה שעות "החוטפים יסכימו לשחרר את הנוסעים תמורת כמה סנדוויצ'ים". הדרישה של החוטפים לשחרר אסירים פלסטינים נדחתה על הסף.

לפנות בוקר נתן הרמטכ"ל את האות, והורה לאנשי סיירת מטכ"ל לפרוץ לאוטובוס ולחסל את ארבעת החוטפים, "כדי שלא יסכנו את שלום בני הערובה" כדבריו בפני הוועדה. איש בצמרת צה"ל והשב"כ לא חשב בשלב הזה על האפשרות כי יימצאו באוטובוס חוטפים לא חמושים שיתחזו באופן מגושם למדי לנוסעים שנקלעו למותחן המסויט הזה במקרה.
ב-04:40 פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לאוטובוס. "שמענו צרור יריות, יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ על גבי מסילת הברזל בערך מול האוטובוס", שיחזר בעדותו העיתונאי נחום ברנע ששהה במקום. נוסעים קפצו מהחלונות, כמה מהם עשו את צרכיהם מפחד בתוך האוטובוס, כפי ששיחזר מפקד יחידה 504 שהשתתף בפריצה. הכוח חיסל שניים מהחוטפים וירה בטעות באחת הנוסעות: עירית פורטוגז המנוחה.

מפקד כוח הפריצה, סרן בסיירת מטכ"ל, זיהה את אחד החוטפים מסתתר מתחת לאחד המושבים: "ניסיתי לברר אם הוא המחבל, הוא ענה לי בעברית שהוא לא המחבל… לא היתה לי ודאות.. לא יריתי בו בשלב הזה… התרשמתי שזהו ילד צעיר, זה הפריע לי להחליט". למקום הגיע מפקד סיירת מטכ"ל שי אביטל. "ראיתי ששי מתלבט מה לעשות, להורגם או להשאירם חיים. הוא נתן מין הוראה כזו באמצע – להמם אותם", שיחזר הסרן בעדותו. "שי אמר לי תהרוג אותו. אחר כך אמר לי: רק תהמם אותו", שיחזר קצין נוסף בסיירת שהחזיק את החוטף. "היה לי אקדח חצי אוטומטי, נתתי לו מכות בפנים ובראש… כל פעם שהוא לא נשמע לי הוא קיבל מכות".


איציק מרדכי. "הייתי המום מכך שמתו". צילום: עופר וקנין

"הבנתי שהרמטכ"ל מאוכזב שלא הרגתי את כל הארבעה", סיפר מפקד הסיירת אביטל בעדותו. "האם חשת מפח נפש שלא חיסלתם את הארבעה?" שאל אותו זורע. "לא", השיב אביטל, "היתה התלבטות אצל אחד מאנשי סיירת מטכ"ל, אם מבחינה מוסרית היינו בסדר או שהיינו צריכים לגמור אותם. הוא שאל אותי אם אני מתייסר, אמרתי לו שברגע שנגמרה הלחימה – אסור להרוג. זוהי נקודה שחשוב לי לחדד. הדברים האלה רובצים על כתפַי".

"תפסתי אותו בצווארון החולצה", המשיך אחד מקציני הסיירת בתיאור ההשתלטות על החוטף, "כשהקנה בגבו, והובלתי אותו… עלה מולי הקצח"ר איציק מרדכי ונתן לו שתי מכות… כשיצאנו מהאוטובוס הוא קיבל ממני עוד מכה בצלעות עם הברך שלי". "איציק מרדכי עלה לאוטובוס, לקח את המחבל מאחד מהקצינים שלנו", שיחזר קצין נוסף מהסיירת שחזה במתרחש, "הוא היכהו קצת הרבה עם הקת של אקדח, היכה בגולגולתו". "המחבל השתולל?" נשאל קצין אחר על ידי אחד מחברי ועדת זורע. "הילד?" ענה, "לא. היה לו פרצוף מבוהל, הוא לא התנגד להובלה שלו".

"היה ברור לכולנו באותו שלב שיש שני שבויים", סיכם מפקד הסיירת אביטל בעדותו. "קיבלנו הוראה לא לתת להם ולו סטירה אחת", הוסיף מפקד יחידת 504. בעוד מרדכי ומספר אנשי צבא ומג"ב הובילו את החוטף "הרזה" ‏(סובחי אבו ג'ומעה‏) לחקירה, נותר שותפו, אותו כינו כולם בעדויותיהם "המחבל השמן" ‏(מג'די אבו ג'ומעה‏) באוטובוס. גם הוא ספג מכות עם קת רובה בראש. "הכיתיו חזק מאוד עם הקת, החל לרדת לו דם מהראש", שיחזר בעדותו קצין מסיירת מטכ"ל. "ביקשתי ממישהו שעבר ליד האוטובוס להעביר את האזיקים", סיפר קצין נוסף שאחז בחוטף "בשלב הזה היו כמה אנשים מהיחידה שהיכו אותו, ביקשתי מהם להפסיק… הוא היה כבול. אמרתי לו: 'אתם השתגעתם?' הוא היה המום, בוהה, לא ענה לי… הובלתי אותו מחוץ לאוטובוס… מולי הופיע בחור לבוש אזרחית, הוא נראה אירופאי, לא חייל… תפס אותו בדש ודיבר אליו בערבית, בשלב הזה עזבתי אותו… הוא נראה לי כמו איש שב"כ".

איש השב"כ הוביל, יחד עם אחד מעמיתיו, את החוטף לעבר שדה חיטה סמוך. "שאלתי אותו מי אתה", סיפר בעדותו, "אמר לי בעברית: 'אני נוסע מהאוטובוס', אנשים התחילו להכות אותי יחד עם המחבל השמן… אחרי שהצלחתי להרים אותו הובלתי אותו לכיוון המסילה". את מה שנעשה ליד המסילה תיאר איש השב"כ שהחזיק בידו השנייה של החוטף: "קתות שם השתוללו… חיילים הכו את המחבל השמן עם רובים. צעקתי לחיילים 'עזבו אותו, אנחנו צריכים אותו'… גררנו אותו, אחרי מטרים ספורים היה הבזק, איקס ‏(איש שב"כ‏) צעק: 'קחו ממנו את הפילם'".

ההבזק הזה ניצת ממצלמתו של אלכס ליבק, צלם "חדשות" שהיה באזור זה זמן רב. ליבק כלל לא הבין איזו פצצה עיתונאית יש לו ביד. "כשצילמתי את התמונה לא ידעתי מי זה, חשבתי בתחילה שזהו אחד הניצולים", שיחזר בעדותו בפני ועדת זורע, "אך כיוון שאחד האנשים שהובילוהו התנפל עלי בחמת זעם, חשבתי שאולי הוא מתנגד לצילום כי הוא איש חסוי". ליבק סירב לתת את סרט הצילום. הוא החביא אותו בגרב ונתן לאנשי השב"כ סרט צילום ריק.


זירת האירוע. צורת הרצח הותאמה לנראטיב שדווח לוועדת זורע. צילום: אלכס ליבק

לינץ' בשדה החיטה

"אחרי הצילום לקחנו את המחבל השמן לשדה חיטה", המשיך בשחזור איש השב"כ שהוביל את החוטף, "החוקרים שלנו הצטרפו… עסקנו בלהרחיק את החיילים. זה היה קשה כי בכל פעם חמום מוח פרץ את המעגל… נותן לו בעיטה בפנים או בבטן… הרמתי את המחבל השמן, ראשו היה זב דם… התמלאתי בדם".

החוטף ה"שמן" הועבר לשדה חיטה, שם כבר התגודדו עשרות אנשים סביב חברו. "מג'די השמן אמר: 'אני נוסע רגיל', 'עבודה', 'עבודה'. הוא הועבר לרזה כדי שיגיד שהוא חלק מהחבורה", שיחזר אחד מאנשי השב"כ בעדותו. חוקרי השב"כ הקיפו את השניים, ועמם חיילים ואזרחים שהיו במקום. בוצע בהם לינץ'. "מכות בנשק על הראש, בעיטות בפנים, בבטן, באשכים, וכל מיני מכות שהביאו לי צמרמורת", שיחזר חייל שחזה באירוע. "שמעתי את הצעקות, הכוונה לזעקות כאב בערבית, בכי. ראיתי שמרביצים להם, עמדו עליהם והרביצו", סיפר בעדותו אחד הצלפים שגויס למבצע החילוץ.

"לא עזרו כל ניסיונותינו לעצור את המכות", דיווח בעדותו ראש מחלקת החקירות של השב"כ במרחב דרום. "הם המשיכו, בכל חלקי הגוף כולל בראש עם קתות. נוצר רושם של כמות אדירה של מכות". "זה היה מרחץ דמים", חתם חוקר שב"כ בכיר שנכח במקום. "אני וראש השב"כ הגענו למקום", סיפר אהוד יתום בעדותו. "ראיתי שתי ערימות של אנשים במרחק של עשרה מטרים זו מזו. היו 20–30 איש בכל ערימה… כשפילסתי את דרכי פנימה ראיתי ערימת אנשים המזכירה לי היום את תיאורי הפלחים הסורים שפגעו בטייסינו. הם עשו ככל העולה על דעתם עם הידיים והרגליים. כשראיתי את המחבל גם הכנסתי לו מכה, נסחפתי לאווירת העליהום… אחד היה על הברכיים כמו עובר, מנסה לסוכך על ראשו והשני אפרקדן".

זורע התרשם מהכנות של יתום, שבאמת היה איש השב"כ היחיד שהודה כי היכה את המחבלים. זורע לא שיער בנפשו איזה סוד אפל מסתיר מפניו ראש אגף המבצעים של השירות. יתום, כמו כל אנשי השב"כ שנכחו בשדה החיטה, תיאר לינץ' מבהיל שבוצע במחבלים בידי אזרחים וחיילים. אולם הם התקשו לזהות ולו אדם אחד שלקח חלק פעיל באורגיית האלימות. חוץ מאיציק מרדכי. זו היתה מסכת עדויות מתוזמרת ומתואמת של אנשי השב"כ שנרקמה במפגשים הליליים בראשות ראש השירות, ונועדה לכוון את החשד אל מרדכי. "ראיתי את מרדכי בוודאות מכה עם אקדח בראשו, אם אני לא טועה, של המחבל השמן", פירט יתום בעדותו, "מכות נאמנות".

"את מי ראית מכה?" נשאל בכיר אחר בשב"כ שתיאר גם הוא לינץ'. "זה מסובך מאוד, קשה להיזכר. היחידי שאני יכול להצביע עליו זה איציק מרדכי – מכותיו זעקו לשמים". "ראיתי את איציק מכה אותם על הראש מכות רציניות", מסר איש שב"כ נוסף שהתקשה לזהות כל אדם אחר. "הדבר החמור ביותר – ראיתי תא"ל, אני חושב שזה הקצח"ר, שהכניס לאחד משני המחבלים מכות עם הקת, לא עם הקנה", הדגיש ראש אגף החקירות בשירות, שכמובן לא ראה איש מעמיתיו לארגון החשאי מרים יד על המחבלים.


אהוד יתום. פעל על דעת ראש השירות. צילום: מוטי קמחי

לחורשה שבה התרחש הלינץ' הגיע בשלב הזה, על פי גרסתו, ראש האגף לענייני ערבים בשב"כ, שהעיד: "החלטתי שזה לא יכול להימשך כך… ראיתי את המשך הלינץ'… אמרתי לאהוד יתום שייקח אותם מכאן". "הוא אמר לי שאלה לא תנאים לחקירה", אישר יתום בעדותו, "וביקש ממני בתוקף תפקידי להורות על לקיחתם לכלא. פגשתי שוב את ראש השירות ליד המסילה, ואמרתי לו שאקח את הציוד והאנשים למתקן חקירות באשקלון, בכלא".

כאן, בנקודת הזמן הקריטית הזאת, הורה אברהם שלום לנאמנו יתום, לחסל את שני החוטפים שהועברו בינתיים למטע זיתים סמוך, תחנת מעבר אחרונה בדרך למותם.

כאן מוטלות גופותינו

"שניהם היו מוטלים ליד עצי הזית, השמן היה כבול באזיקים בידיו… לשני, הצעיר, קשרו חבל על פיו בקשירה חזקה ועל הידיים והרגליים… החולצה של השמן היתה מוכתמת בדם… יכול להיות שהם היו מעולפים, יכול להיות שזה היה משחק", שיחזר אחד מבכירי השב"כ בעדותו. החוטפים נראו גם לחיילי צה"ל שהגיעו למטע הזיתים מעולפים לגמרי, מאובנים וחסרי הכרה. אבל שניהם היו חיים, כפי שתיארו כמה עדים אחרים בפני הוועדה, וכפי שהבהירו בהמשך גם מומחים רפואיים. "אחרי שגמרו את החקירה הרגשתי שהם חיים", סיפר אחד החיילים. "משום שהאנשים ניסו לתת להם עוד מכות. אמרתי להם להעמיס אותם על האלונקה, המחבל פחד שיקבל עוד מכות… אני חושב שהם יכלו ללכת".

חיילי צה"ל ששהו במטע הזיתים קיבלו הוראה להביא אלונקות. "הטילו עלינו להביא אמבולנס והורדתי ממנו שתי אלונקות. נכנסתי לחורשת הזיתים… שמו אותם על האלונקות. הקמ"ן ואני הורדנו את האלונקה ורצינו לשים באמבולנס", שיחזר אחד החיילים. "בחור גבוה אמר לי שאכניס את האלונקות לפולקסווגן, אמרתי לו שיש לי הוראה לשים אותם באמבולנס, הוא אמר לי שזה בסדר… הבנתי שהם עברו לאחריות השב"כ ושסגן ראש השב"כ קיבל החלטה כזו".

"פתחנו את הדלת האחורית והחיילים זרקו אחד לתוך הטנדר ואת השני הנחנו עליו", שיחזר אחד מאנשי השירות. "העמיסו אותם לא בעדינות, הם הושלכו פנימה… כשראשיהם מטה, אחד על השני, זרוקים, לא שמעתי הגה מאף אחד מהם", אישר אהוד יתום שהורה על הכנסת החוטפים לטנדר. "לא עלה בדעתך להגיד למישהו שיבדוק אותם?" "היינו לאחר לילה סוער", כיזב יתום, "הציוד הטכני עבד טוב, מילאנו משימה בצורה טובה, המל"מ היה עדכני וטוב – זה מה שעניין אותי… אני וארבעה חבר'ה שלי עשינו דרכנו לעבר מתקן החקירות", המשיך יתום בתיאור השקרי שישנה את מסלול חייו. "כל הדרך לא שמעתי כלום, נדמה לי ששמעתי חרחור ושאמרו לי שזה המנוע. עלינו על דרך הים כביש נוסראת־עזה. במהלך הנסיעה העלינו חוויות מהאירועים בלילה עם המחבלים… לקראת מחסום ארז אחד מאנשי השב"כ אמר שהוא רואה שלולית של דם נקווית למטה בתחתית… בצומת קצ"א עצרנו את הרכב".

"הוצאנו את שניהם מהרכב", המשיך בכיר באגף המבצעים של השב"כ שנלווה לנסיעה לגולל את מסכת הכזבים, "קרענו לבחור את החבל מהפה, כששמנו אותם חזרה בארגז הם נטפו דם, אולי מהאף, אוזניים, גולגולת. ירדנו מהרכב, פתחנו את הדלת והשמן היה עם הראש לדלת הדאבל קבינה, וכשפתחנו את הדלת היה באזור הגולגולת שלו שלולית גדולה של דם ושניהם לא זזו". "ראיתי את העליהום עליהם, את העיניים הנפוחות", המשיך יתום לגולל בעדותו את אירועי הליל, "הצד האנושי שבי בשלב הזה לא עלה בי כלל… ראיתי בהם יריב, לא עלה בדעתי לשאול יותר מדי שאלות, גם לא הערתי על החבל הכרוך בפיהם". "הוצאנו את שניהם החוצה, הורדנו את הציוד והעברנו את השניים לרכב נוסף שקראנו לו… העמסנו את שני החבר'ה מאחור… בארגז, הם נטפו דם… קיבלנו החלטה לנסוע לבית חולים", שיקר איש שב"כ אחר, וחסך מחברי הוועדה, כמו חבריו, את הפרט המשמעותי מכולם – שכאן, במקום הזה, חיסלו יתום ואנשיו את החוטפים.

"עד מהרה, וללא היסוס, ניגש יתום למילוי פקודתו של ראש השב"כ", נכתב לימים בפסק דין של בית המשפט העליון. "בפקודתו הורידו אנשיו את המחבלים מן הרכב, ובכוונה לגרום למותם היכו אותם – יתום ואנשיו – בראשיהם באבנים ובמוט ברזל. לאחר שווידא כי הם מתים, הורה יתום לאנשיו להעמיס את גופותיהם על הרכב והוביל אותן לבית חולים בו קבע רופא את מותם".

ניתן להעריך כי הם לא בחרו בדרך החיסול הקדמונית הזאת במקרה: כך היה אפשר להשתמש בלינץ' ובמכות של מרדכי כאליבי. "בסמוך לחדר מיון ירדנו כולנו מהאוטו, מישהו נכנס ויצא עם אחות. היא העיפה מבט בשני המחבלים וחזרה פנימה עם שני סדינים", המשיך לגולל את המעשייה אחד מאנשי השב"כ. "הבנו מההתנהגות שלה שהם מתים". "נכנסתי לחפש ברז מים", תיאר בכיר באגף המבצעים של השירות, "לשטוף את ידַי שהיו מלאות בדם… היו בחוץ כמה בני מיעוטים… כיסינו אותם בסדינים כדי שבני המיעוטים לא יראו".

החלפת רעיונות על חיסול

השמש הפציעה. מושל עזה התבקש לארגן את הבאתם של השניים לקבורה. בעדותו בפני ועדת זורע סיפר כי החליט שלא להעביר את הגופות למשפחה לטקסי אבלות כדי שלא "יהיו כמו גיבורים". בינתיים נעצרו בני משפחותיהם של הארבעה ובתיהם נהרסו בידי דחפורים. כששתי הגופות הובהלו למכון הפתולוגי באבו כביר, התקבלה במכון הודעה משונה ממשטרת עזה: "אל תנתחו את הגופות, אל תעשו עליהן אפילו בדיקה חיצונית". כדי לפענח בכל זאת את סיבת מותם של החוטפים, הורה זורע להוציא את גופותיהם מהקבר לניתוח פתולוגי. זורע, גינוסר ושיף נסעו באישון ליל לאבו כביר כדי לקבל תדריך מהפתולוגים. הריח היה בלתי נסבל. גינוסר יצא באמצע כדי להקיא.

זו היתה העדות הדרמטית מכולן וצמרת השב"כ התכוננה אליה בקפידה. אסור היה לעשות טעויות. זמן קצר לפני שראש השב"כ אברהם שלום פגש את חברי ועדת זורע, התכנסה צמרת השב"כ בחשאי בלילה בביתו של אחד מבכירי הארגון שברמת השרון. יוסי גינוסר ניהל את העניינים. הוא תידרך את שלום אילו שאלות הוא צפוי להישאל למחרת וגם ואילו תשובות הוא אמור לספק. הוא דיבר אל שלום בתקיפות.

"ישאלו אותך אם הרבצת", הודיע גינוסר לשלום. "הרבצתי כל כך חזק?" שאל שלום. "בוא, בינינו לפחות, לא נשחק אותה. כולם יודעים שאתה הרבצת", השיב לו גינוסר. הם סיכמו ששלום ייעלב ברגע שישאלו אותו אם הוא הפליא את מכותיו בחוטפים. "שאלתי את אהוד יתום פעם, תגיד לי, מה, ראש שירות כל כך היכה אותם?" סיפר בהקלטה ביתית, שנועדה לתעד את האירועים קרוב למועד התרחשותם, המשנה לראש השב"כ ראובן חזק, "ואהוד יתום תיאר בפני איך ראש שירות היכה עם האקדח, והוא אמר לי, ראש שירות היה מוכה אמוק. הוא היכה כמו משוגע… הוא היה הורג אותו אם הוא היה ממשיך".

אלא שבעדותו בפני ועדת זורע נצמד שלום לטקסט השקרי המוסכם: "אני לא הכיתי, אני חטפתי מכה, אם אני כבר נשאל על כך". זורע הציג בפני שלום את עדותו של איציק מרדכי, שראה לטענתו את ראש השב"כ בועט בפרצופו של אחד החוטפים. "זה לא נכון", הגיב שלום בנחרצות, "אני לא שמעתי מחבל מדבר. אני מפריך דבר זה מיסודו. לא נתתי שום מכה לשום מחבל". זורע: "יש בידינו עדות הטוענת שאחד מהנוכחים הציע, במסגרת החלפת רעיונות לאחר שנודע ששני מחבלים נהרגו מיידית ושניים נותרו חיים, את האפשרות לחסל גם את שני הנותרים". שלום: "לא בנוכחותי". זורע: "הרמטכ"ל טוען שאתה אמרת זאת". שלום: "זה כלל לא נכון, אני לא ראיתי את הרמטכ"ל ולא דיברתי עמו מילה לאחר ההשתלטות".

שלום ניסה לעטות ארשת נינוחה מול חברי הוועדה, אך סביר להניח שבפנים הוא בער. האלוף זורע הציג לראש השב"כ בשלב הזה רמז נוסף שסיפק לו הרמטכ"ל לוי, ולפיו פנה אליו ראש השב"כ כמה ימים לאחר החיסול, ותבע שלא לחקור את מותם של המחבלים. בעדותו הדף שלום את הטענות: "הרמטכ"ל מתכוון לישיבה שהיתה אצל ראש הממשלה כשבוע לאחר מכן… אמרתי לראש הממשלה שכנראה היתה כאן תוצאה של הלינץ' ושצריך קצין בודק לבדוק עד הסוף ולא ועדת חקירה כי אני חרד ליחסי צה"ל והשב"כ… צה"ל והשב"כ עובדים מאוד במהודק. שב"כ בלי צה"ל לא יכול לעבוד בתנאים של טרור ערבי… שמעתי בשלושת השבועות האלה רכילות מרושעת, שמעתי שהצבא נתן אותם לשב"כ ושהשב"כ הרג אותם… שמעתי שתפסנו את המחתרת היהודית כדי לטשטש את העניין". מסכת השקרים של שלום היא שהציתה את הדליקה שבין צה"ל לשב"כ.

דיסאינפורמציה

כמה ימים לאחר חטיפת האוטובוס נפגשו שניים מגיבוריה לשיחה אישית. נאמרו בה דברים דרמטיים. אחד הצדדים לשיחה היה אל"מ, קצין אג"ם פיקוד דרום שהתלווה לאיציק מרדכי בכל שלבי חקירת החוטפים. השני: בכיר בשב"כ, ראש המחלקה לענייני ערבים בדרום ואחד מנוסעי הטנדר. "ראית איזה מטורף איציק מרדכי שהיכה את המחבלים עם האקדח", אמר קצין האג"ם לידידו מהשב"כ. "כן", השיב לו איש השב"כ, שידע את האמת, "הוא לא נורמלי. תדע לך שאם הם מתו, הם מתו בגללו". "בליל האירוע בדקת איתי את האפשרות לחסל את שניהם", הזכיר קצין צה"ל, "אולי אתם בשב"כ הרגתם אותם?" "מה פתאום", הכחיש איש השירות.


משה לוי. "מה יעשה השב"כ עם מתים?" . צילום: דובר צה"ל

זורע חקר את הדיאלוג החשוד הזה בקפידה. "אני המום מההבנה של הדברים שכאילו הצעתי להרוג את המחבלים", הכחיש איש השב"כ בעדותו. "אני זוכר רק שהתבטאתי שחבל שהם לא הלכו קיבינימט". השיחה הזאת לא היתה הרמז היחיד לכך שאנשי השב"כ עומדים מאחורי החיסול. "האם אחרי האירוע קיבלת דיווחים בכתב או בעל פה על מה שקרה עם המחבלים החיים?" נשאל בעדותו אלוף פיקוד הדרום בר כוכבא, "השב"כ אמר לנו שהם לא רוצים לדבר בעניינים כה עדינים". "מה יעשה השב"כ עם מתים? השב"כ מקבל רק אנשים חיים", אמר באירוניה מסוימת לוועדה גם הרמטכ"ל משה לוי.

אך כל ניסיונותיו של זורע לטוות את קצות החוטים, עלו בתוהו. תזמורת העדויות המתואמת של אנשי הארגון החשאי ניגנה היטב, והפכה כך את איציק מרדכי לחשוד המיידי. מבול עדויות של אנשי שב"כ וצבא הצביע על מרדכי כמי שהיכה את שני החוטפים מכות נמרצות בראשיהם באמצעות אקדח. "יש לנו עדויות שהכית אותם עם האקדח על הגולגולת מספר פעמים", הודיע לו זורע. "זה ללא ספק לא נכון", הגיב מרדכי. הוא אישר שנתן כמה מכות לשניהם, אך לא זכר אם זה היה בעזרת היד או האקדח. הוא הכחיש מכל וכל כי הטיח את המכות בראשיהם.

מרדכי אישר כי היכה את החוטף "הרזה" "בכמה סטירות… הוצאנו ממנו כמה מחבלים יש, הוא נשבע באלוהים שרק ארבעה… עזבתי אותו ולקחו אותו כמה חבר'ה באזרחית". מרדכי טען כי לאחר מכן צעד במהירות יחד עם אנשי השב"כ לשדה החיטה הסמוך כדי לחקור את החוטף השני. "הוא חטף מכות נמרצות מכולנו, כולל ממני… עלי להדגיש שבשלב הזה היתה לפי שיקולי סכנת התפוצצות האוטובוס ובזה התמקדתי… השמן לא דיבר, קיבל מכות נמרצות ואז תיאר כיצד בנוי המטען… טסתי לכיוון האוטובוס ואמרתי ליחס"פ ‏(היחידה לסילוק פצצות‏) שזה לא מטען מסוכן". זורע חיפש אישושים לריצת האמוק של מרדכי, ללא הצלחה מיוחדת.

מרדכי סתר בעדותו את מסכת העדויות של אנשי השב"כ ולפיה הם לא הרימו יד על החוטפים. הוא גם סיפר על אירוע משונה שהתחולל אחרי חילוץ בני הערובה: "רץ אלי מישהו בשם שמוליק או שייקה, אני משייך אותו לשב"כ… בחור יפה, פניו רזות, כחוש, עיניים יפות, עדין… הוא אמר לי: 'המפקד, אפשר לחסל אותם?' אמרתי לו: 'תעוף מכאן, אל תעז'… הייתי המום מעצם העובדה שהם מתו".

מסקנות הכזב

כמה שבועות לאחר אירוע החטיפה הוגשו לשר הביטחון משה ארנס מסקנות ועדת זורע, המבוססות כולן על כזבים. "מחומר החקירה עולה מפורשות כי לכוחות צה"ל או לאנשי השב"כ לא ניתנה כל הוראה שממנה עלול היה להשתמע כי יש להרוג או לפגוע בשני המחבלים שנותרו בחיים", נכתב בדו"ח המתפרסם גם הוא לראשונה. מדהים לגלות כמה אמון נתן זורע בראש השב"כ אברהם שלום: "עדות יחיד של תא"ל מרדכי ייחסה מתן בעיטה בפניו של המחבל על ידי ראש השב"כ… היא הוכחשה נמרצות על ידי ראש השב"כ וגרסתו של זה מקובלת על הוועדה כאמינה".

זורע הגיע למסקנה אחת נכונה שהסתמכה על הבדיקה הפתולוגית, ולפיה המחבלים מתו כתוצאה משלוש מכות בעלות פוטנציאל קטלני. הוא לא ידע כי אנשי השב"כ הם שעומדים מאחורי המכות האלה, שהותירו חורים בראשיהם של השניים. הוועדה המליצה לקיים חקירת מצ"ח נגד מרדכי בחשד שהיכה את המחבלים שלא כדין. לגבי גרסתו של מרדכי שהמכות נועדו להוציא אינפורמציה חיונית כתב זורע כך: "גרסה זו אינה תואמת בחלקה מספר עדויות שהושמעו בפנינו ונתמכת בפרטים מסוימים על ידי עדויות אחרות… עולה אפשרות שמרדכי היכה שלא כדין את המחבלים בראשיהם עם מכות באקדחו… לא ניתן לקשר בין מכות אלה לבין המכה הקטלנית". כמו כן העירה הוועדה הערות ביקורתיות רפות למדי נגד אנשי שב"כ וצבא נוספים.


יצחק זמיר. דרש חקירה פלילית.צילום: ליאור מזרחי / באובאו

הערפל לא התפזר. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר הקים ועדת חקירה נוספת בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן, שהוכשלה גם היא על ידי שקרי השב"כ וקירבה את הקריירה של מרדכי אל קִצה. בסופו של דבר הפצ"ר החליט להעמיד את מרדכי לדין באשמת התעללות בלבד. משפטו התקיים בפני מפקדו לשעבר האלוף חיים נדל, ומרדכי זוכה.

ראש השב"כ אברהם שלום שיחרר כפתור בחולצה. הוא היה משוכנע כי נחלץ מסבך חייו. אלא ששלושה אנשים בצמרת הארגון, היורש המיועד ראובן חזק ושני ראשי האגפים פלג רדי ורפי מלכא, סירבו לאפשר לגוויות להיעלם. הם תבעו משלום להתפטר. "השחתת את שירות הביטחון הכללי", הטיחו בו. "כל אדם שנטל חלק בחיסול וברצח מקיים איתך יחסים של סחיטה. איבדת את הסמכות המוסרית שלך ואת יכולת ההנהגה". הוא סירב והדיח אותם מתפקידיהם. חזק הלך לראש הממשלה פרס שגילגל אותו מכל המדרגות. הוא ושני חבריו חצו את הרוביקון: הם נפגשו בחשאי עם היועץ המשפטי זמיר וגוללו באוזניו את מסכת האירועים. זמיר דרש לפתוח בחקירה פלילית נגד ראשי השב"כ, אך פרס ויצחק שמיר חסו על העבריינים כציפור המגוננת על אפרוחיה. הם הדיחו את זמיר מתפקידו ובהמשך יזמו את מסע החנינות שהציל את מעורבי הפרשה מהעמדה לדין פלילי ומישיבה מאחורי סורג ובריח.

כמה מאנשי השב"כ נותרו נאמנים לקוד השתיקה: הם המשיכו לשקר גם בחקירה משטרתית שהתקיימה לאחר החנינות, חקירה שביקשה לענות על שאלה אחת – האם הדרג המדיני ידע על הוראת החיסול ועל מסכת השקרים בפני ועדות החקירה. צוות החוקרים נדהם לגלות כי "אנשי השב"כ עמדו כחומה בצורה על גרסאותיהם", כפי שנכתב בדו"ח החקירה, "בשיטתיות נמנעו אנשי השב"כ להעיד בפנינו על חלקם של חבריהם בהכאת המחבלים".

אהוד יתום שוב היה החריג. הוא אישר לחוקרים כי הרג את המחבלים בהוראת ראש השב"כ, ונימק את מעשהו כך: "על מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". כן הודה יתום, כי בעדויותיהם בהליכי החקירה, לפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם אשר הרגו את המחבלים. כך נהג בעצמו, והנחה את אנשיו לנהוג, על דעתו של ראש השב"כ.

פרשת קו 300 הותירה צלקות עמוקות אצל כל גיבוריה. האלוף זורע סירב לסלוח לראשי השב"כ עד יומו האחרון. כמה שנים לאחר ששיקר לו, הגיע ראש אגף בכיר בשב"כ לביתו של זורע בקיבוץ מעגן מיכאל כדי לבקש ממנו סליחה. "לך אני סולח", אמר לו זורע, "אבל לשני אנשים לא אסלח לעולם ולא אסכים שיתקרבו לגדר ביתי – יוסי גינוסר ואברהם שלום"

 

 

 

לשעבר נשיא מדינת ישראל שמעון פרס לעולם לא זכה בבחירות היו רגעים שזרקו עליו עגבניות בנאומיו. אבל לבסוף הפך לנשיא

חוכמה: לא משנה אם אתה למטה בגלגל או למעלה בגלגל העיקר שאתה בגלגל.

 

היועץ המשפטי לממשלה – מרכז בידיו את הסמכות והרשות להעמיד לדין.

 

שלטון החוק

החוק מעל הכול

כולם כפופים לחוק

יישור קן

הקניית סמכויות

פרשנות החוק – אחידות

סדר בחברה

הגבלת השלטון

שליטה בכל התחומים

 

*אהרון ברק עשה הרבה בתחום מהפיכות בחוקים ולכן יהיה עליו הרבה בקורס.

בשנים 75,76,77 למפלגת העבודה היו אישי ציבור שהואשמו בשחיתויות.

דוגמאות לכך שאין שיוון אולטימטיבי בפני בחוק:

מקרה יצחק רבין – 1977:

בעבר אסור היה להחזיק מטבע חוץ בחו"ל. למרות זאת היה ברח, לילינבלום שוק שחור למט"ח.
בזמן שרבין היה שגריר ישראל בארה"ב לאה החזיקה חשבון מט"ח בחול. רבין היה נותן הרצאות והיה מקבל כסף לחשבון. כאשר חזר לארץ היה חייב לסגור את החשבון. לאה השכילה לא לסגור והדבר נודע לאיש התקשורת דן מרגלית. לאחר שהמקרה התפרסם רבין התפטר.

בעקבות המקרה שר האוצר רבינוביץ מתקשר אל אהרון ברק (היועץ המשפטי לממשלה) ואומר אל תעמיד את רבין לדין אני מוסמך במקרים אלו להטיל עליו כופר בתור ענישה (קנס כספי). אהרון ברק התנגד בטענה שיגיש נגדו בג"ץ ולכן רבינוביץ נבהל והתקפל.

מקרה חיים רמון – 2007:

הורשע בהטרדה מינית. המתלוננת לא רצתה להתלונן אחרי השחרור מהצבא טסה לדרום אמריקה. שני קציני משטרה משטרה נשלחו בעקבותיה בכדי לשכנע אותה ולגבות ממנה עדות. לבסוף ראש יאח"ה שכנע אותה להתלונן.

מבחן בוזגלו לא עובר. אם בוזגלו היה מנשק חיילת האם היו נוסעים קציני משטרה לסוף העולם בשביל לגבות עדות מהחיילת בשביל להרשיע את אדון בוזגלו? – לא!

יעקוב נאמן + חיים רמון – הצהירו שיעשו מהפכות במשרד המשפטים. אבל עובדה מעניינת כל מי שנכנס למצהיר שיעשה מהפכות מוצא את עצמו מהר בחוץ.

דוגמה למימוש עיקרון שלטון החוק – עוסקת בהתנהגות של השב"כ. למה כל פעם כשמדברים על שלטון החוק תמיד מופיע השב"כ? כי ישנה בעיה בסיסית בהקשר שלטון החוק. אין מחלוקת שאנחנו בסיטואציה יוצאת דופן מבחינה ביטחונית. לא תמיד עקרונות של מדינה דמוקרטית מתיישבים עם שלטון החוק.

המחוקק – מה עדיף שלטון החוק – יציבות משפטית שיווין בפני החוק?

או

פסיקה לפי האמת – אי יציבות החוק שתיפגע ביציבות המשפטית. כלומר פסיקה מתחשבת בנסיבות המקרה, תוך התעלמות מהמסגרת המחייבת במוגדרת בחוקים.

מקרה שוקי בסו:

חייל שראה את אביו מרביץ לאימו ירה בו והורשע ברצח בכוונת תחילה. ע"פ החוק עונש מאסר עולם. אך לאחר ההרשעה קיבל חנינה.

מסכנה: לפעמים יש לפגוע בעקרון שוויון בפני החוק בכדי להשיג שוויון אמיתי במציאות.

 

לנדאו 1987 – ועדה שלא היה בה מודעות לעקרון שוויון החוק. נתנו סמכות לשב"כ לבצע משהו שלא היה קבוע בחוק. הוועדה נועדה לנתח את השב"כ בראשות העליון משה לנדאו. עקב דרכי פעולה ושיטות חקירה לא קונבנציונליות. הוועדה הגיעה למסכנה שניתן לאנשי השב"כ להפעיל לחץ פיזי מתון.

1999 בג"צ – עלתה שאלה על חקירות השב"כ. הטענה שארגון נוקט בפעולות בלתי קונבנציונליות. היו 80 מקרים שבהם החוקרים נקטו באמצעים לא מקובלים אבל חד משמעית הביאו לסיכול אירועים ביטחוניים חמורים. הטענה התקבלה.
הצדדים מגיעים לקבלת פסק דין כאשר הם בטוחים בצדקתם. העותרים לאחר שקראו את פסק ברזילאי ועמדתו של אהרון ברק היו בטוחים באמת שלהם. לבסוף בית המשפט קיבל את העתירה שלהם בנימוק הסמכותי – אין לגוף ציבורי סמכות לבצע משהוא שאינו מוגדר בחוק.

מסכנה בעבר לא היו מודעים לסמכות – עקרון שלטון החוק.

2002 – חוק לריסון השב"כ התקבל והיה בהכנות.

2004 – הוכנס החוק לתוקף. יש בחוק הגדרות שמגדירות את סמכויות הארגון. החוק הוא החוק היחידי שיש בו נספח סודי. אין בחוק שום התייחסות לסמכויות החוקרים בשב"כ. לאחר דיונים התקבל לא לציין את הסמכויות כי אחרי זה בעולם ישראל תהיה מדינה שחוקקה חוקים המרשים לענות בני אדם שטרם הורשעו.

עקרון שלטון החוק לסיכום:

שלטון חוק במדינה דמוקרטית מבטא את האמנה החברתית הקיימת בין כל האזרחים במדינה שכן החוק הוא ביטוי להסכמה על כללי המשחק בין האזרחים לבין השלטון. מקור החוק הוא העם, במדינה דמוקרטית מודרנית בא שלטון החוק לידי ביטוי באמצעות נציגי העם במוסדות השלטון הנבחרים. במדינה דמוקרטית החוק הוא עליון. משתמע מעיקרון זה הוא שרשויות השלטון כמו כלל האזרחים שווים בפני החוק, כפופים לחוק, ומחויבים לציית לו. במשטר דמוקרטי תכני החוקים אמורים לשקף את העקרונות ואת הערכים הדמוקרטיים.

המעמד המשפטי של מגילת העצמאות:

1 חוקה

2 חוקים

3 תקנות

4 צווים

5 נהלים


אם מגילת העצמאות היא חוקה אז כל החוקים צריכים לבטא אותה ולא לסתור.

במדינת ישראל פורמאלית אין חוקה.

בפועל אבל יש חוקה – בג"צ לרוב קובע ברוח המגילה.

כאשר מדובר בהוראות חוק מפורשת היא מעל המגילה – חוקה.
כאשר אין הוראת חוק מפורשת ויש מעשה שסותר את עקרון מגילת העצמאות הולכים לפי המגילה – חוקה.

מקרה כפר שמריהו – בשנות ה- 60 היה איש עסקים שרצה לפתוח בית כנסת רפורמי. בעלי המבנה ששמעו על הדבר סירבו להשכיר או למכור לו את הנכס. האיש עתר לבג"צ. הבג"צ פסק: המבנה הוא מבנה ציבורי לפי מגילת העצמאות יש חופש דת ואין משהוא מפורש נגד רפורמים. לכן אמר בית המשפט על עוד אין חוק שסותר ובמגילה\חוקה יש חופש דת ומצפון יש להשכיר לו את המבנה.

חוק עוקף בג"צ: כאשר הכנסת מתעלמת מהחוקים שנקבעו על ידי בג"צ. על הדבר הזה ישנה ביקרות חריפה כי זה פוגע במדינה דמוקרטית. במקרים כאלו באה הכנסת ואומרת שהחוק שהיא בעצמה קבעה לא באמת צריך להתפרש כמו שבג"צ פירש.

בעבר אסירים לאחר חופשה היו עוברים חוקן. אסיר בשם קאטאלאן הגיש עתירה שזה פוגע בזכות לפרטיות ובכבוד האדם. בית המשפט אמר החוק מתיר לחפש בכליו ובגופו של האסיר. אבל השאלה של פרשנות של חוק נפרש לפי עקרונות מגילת העצמאות. כלומר המחוקק לא התכוון בבדיקה גופנית פנימית אלה רק בבדיקה גופנית חיצונית.

בעיה – אם המשפט מקבל את הטענה ופוסק שמעתה יתבצע חיפוש חיצוני בלבד אז גם זה תקף "בכליו" שכן "בכליו ובגופו" אבל הרי לא יתקבל על הדעת שלא יפתחו תיקים וחפצים אישיים בשביל לראות את תכולתם.

 

  1. ש.ב – פסק דין הביקורת השיפוטית לפני 1992

בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג (1) 693 (1969).

בג"צ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529 (1990).

. יהיו תרגולים למציאת פסקי דין.לחפש בסילבוס – פסקי דין. לקרוא על כך בגוגל.

 

להלן פסק דין בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג (1) 693 (1969).

מס. הליך: בג"צ 98/69
צדדים: אהרון א. ברגמן
נגד
שר האוצר
תאריך: 3.7.69
שופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי, ברנזון, מני
עו"ד: עו"ד א. ברגמן לעותר, עו"ד שמגר היועץ המשפטי לממשלה ועו"ד טרלו מנכ"ל משרד המשפטים למשיבים
מראה מקום פד"י: פ"ד כג (1) 693
מראה מקום: פורסם במאגר התקצירים של סביר – כרך ג,חוברת 39
תמצית התקציר: כשרותו של חוק מימון הבחירות לכנסת.
גוף התקציר: (התנגדות לצו על תנאי – הצו הפך להחלטי)

העובדות:

הכנסת קיבלה חוק מימון שלפיו תשתתף הממשלה בהוצאות הבחירות של הרשימות לכנסת השביעית המיוצגות בכנסת הנוכחית. העותר טען כי החוק אין לו תוקף משתי סיבות : כאשר נחקק לא הייתה זו הממשלה אלא חברי כנסת ; כי הוא נוגד את סעיף 4 של חוק יסוד הכנסת שלפיו הכנסת תיבחר בבחירות שוות, היינו יש צורך בשוויון ולטענתו קיימת הפלייה לגבי רשימות חדשות שלא היו מיוצגות בכנסת השישית באשר האוצר לא ישתתף במימון הבחירות שלהן. מכיוון ששינוי חוק היסוד צריך להשיג רוב מוחלט של חברי הכנסת, היינו 61 מצביעים, וחוק המימון נתקבל ברוב רגיל אין לו תוקף.

החלטה – השופט לנדוי :

א. היועץ המשפטי לממשלה הודיע בתחילת הדיון כי אין המשיבים נוקטים עמדה בשאלה אם כשרותו המשפטית של דבר חקיקה הוא עניין שפיט בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק ולפיכך פטור ביהמ"ש לדון בשאלות החוקתיות המוקדמות בעניין שפיטות דבר החקיקה בפניו והוא דן רק לגופו של עניין.

ב. אין שום הוראה בחוק האוסרת ייזום הצעת חוק, המטילה נטל כספי, על ידי חברי כנסת כהצעת חוק פרטית. תקנון הכנסת שנקבע לפי חוק יסוד הכנסת קובע במפורש כי כל חבר כנסת רשאי להציע הצעת חוק ללא הגבלה.

ג. אשר לעניין השוויון הקבוע בסעיף 4 של חוק יסוד הכנסת – אין ספק כי הדרישה שהבחירות תהיינה שוות מתייחסת לא רק לגבי הזכות לבחור היינו שלכל אזרח יהיה קול אחד בבחירות אלא גם לעקרון השוויון של הזכות להיבחר והוא חייב להתבטא בשוויון הסיכויים של רשימות המועמדים השונות המתחרות בבחירות לכנסת. עקרון שוויון זה דורש שאם רשימה פלונית מקבלת הקצבה לצורכי הוצאות בבחירות הרי ההקצבה צריכה להינתן לכל רשימת מועמדים.

ד. אומנם בחוקה שלנו אין סעיף הקובע את העיקרון של שוויון הכול בפני החוק, אולם עקרון זה הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו ולכן מן הדין שבמקרה גבולי כאשר הוראה של החוק החרות ניתנת לשני פירושים נעדיף את הפרוש המקיים את שוויון הכל בפני החוק ואינו שם אותו לאל.

ה. ביהמ"ש הציע שתי אלטרנטיבות: או שחוק המימון יובא שנית לכנסת שתאשר אותו ברוב מוחלט או שגם רשימות חדשות יקבלו הקצבה וזאת רק לאחר הבחירות ובלבד שיעבירו לפחות מנדט אחד לכנסת. בכך ימנעו ריבוי רשימות שירצו ליהנות מהקצבות ממשלתיות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. ברגמן לעותר, עו"ד

שמגר היועץ המשפטי לממשלה ועו"ד טרלו מנכ"ל משרד המשפטים למשיבים. 3.7.69).

פסק דין

בג"צ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529 (1990).

בג"צ 142/89 – תנועת לאו"ר ו-3 אח' נ' יו"ר הכנסת ו-16 אח' . פ"ד מד(3), 529.

 

הכנסת שינתה את חוק מימון מפלגות. אחד מסעיפי השינוי מהווה שינוי משתמע של סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. החוק החל בהצעת פרטית חוק של חברי כנסת. בגמר הדיון המוקדם החליטה הכנסת, ברוב רגיל, להעביר את הצעת החוק לוועדה, וזו הכינה את הצעת החוק, שנתקבל אחר-כך וזו נתקבלה במליאת הכנסת בשלוש הקריאות ברוב מיוחד. העתירה הוגשה נגד הדרך שבה התקבל החוק.

סעיף 46 לחוק יסוד: הכנסת קובע: "הרוב הדרוש לפי חוק זה לשינוי הסעיפים 44,4 או 45 יהא דרוש להחלטות מליאת הכנסת בכל שלב משלבי החקיקה, למעט הדיון בהצעה לסדר-יומה של הכנסת. לעניין סעיף זה 'שינוי' – בין מפורש ובין משתמע".

הדיון המוקדם בהצעת חוק של חבר כנסת הוא שלב חקיקתי, ואין זה משנה אם הליכי הדיון בדיון מוקדם זה שונים מהליכי הדיון, בעת הקריאה הראשונה של הצעת חוק המובאת מטעם הממשלה. בנושא שינוי הוראות יסוד משרינות, מתחייב "שריון" הוראות אלה בכל דיון חקיקתי שהוא, כולל דיון מוקדם, שהרי דרישת השריון באה להבטיח ששינוי הוראות אלה לא יתקבל ב"היסח הדעת" על ידי רוב רגיל ומקרי של חברי כנסת המצויים אותה שעה באולם בית המחוקקים. לפי לשון החוק, המלים "למעט הדיון בהצעה לסדר יומה של הכנסת" אינן כוללות דיון מוקדם בהצעת חוק פרטית של חבר כנסת, והעברת הצעת חוק כזו להמשך הדיון החקיקתי בה בוועדה מועדות הכנסת דורשת אף היא רוב מיוחד של שישים ואחד חברי הכנסת. כך עולה גם מעיון בתכלית החקיקה.

תכלית זו היא בראש וראשונה לקבוע הוראות יסוד בדרכי הבחירות לכנסת. הוראות אלה הן שהבחירות צריך ותהיינה כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. סעיף 4 קובע שאלה הן הוראות יסוד במשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל, ותקפן וחשיבותן של הוראות אלה הן מעל ומעבר להוראות אחרות הנקבעות בחוקיה של הכנסת. כדי לבטא ייחודן ועליונותן של הוראות אלה נקבע באותו סעיף, שבניגוד להוראות חוק אחרות של הכנסת, אין הוראות יסוד אלה בדבר שיטת הבחירות לכנסת ניתנות לשינוי אלא ברוב מיוחד של 61 חברי הכנסת.

מכאן שבא סעיף 46 וקובע שגם בעת השלבים המכינים לקריאה השנייה והשלישית, היינו הקריאה הראשונה בהצעת חוק מטעם הממשלה, והדיון המוקדם והקריאה הראשונה בהצעת חוק פרטית של חבר כנסת, צריך שיהיה רוב מיוחד בהעברתם לוועדה לשם המשך הדיון בה., כולל במקרה של שינוי משתמע בהוראות אלה.

סעיף 75 לתקנון הכנסת מגדיר את ההליך של הצעה לסדר היום לאמור: "חבר כנסת רשאי להציע לכנסת ולכלול בסדר יומה דיון בנושא פלוני (בתקנון זה הצעה לסדר היום); סדרי הדיון יהיו לפי פרק זה". הצעה לסדר היום הינה, אפוא, פשוטה כמשמעה, היינו, הצעה של ח"כ כי נושא מסוים יעלה לדיון בכנסת, ואין בין דיון בהצעה לסדר היום לבין דיון בהצעת חוק של חבר כנסת ולא כלום. ואכן, תקנון הכנסת מבחין מפורשות בין שני הליכים אלו.

המושג "סדר יומה" אינו כולל לא שאילתה ולא הצעת חוק, לא של הממשלה ולא פרטית של חבר כנסת. המושג "דיון בהצעה לסדר יומה של הכנסת" אינו עמום כל עיקר; פירושו מוגדר היטב, בראש וראשונה, בסעיף 75 לתקנון והוא הצעה של חבר כנסת "לכלול בסדר יומה דיון בנושא פלוני". הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת אינה כלולה בדיון בהצעה לסדר היום, לא מבחינה פורמאלית ולא מבחינה מהותית עניינית, ואין אנו רשאים לפרש את האמור בחוק באופן שאנו מוציאים אותו לגמרי מפשוטו של החוק.

הפגיעה בעקרון השוויון על ידי חקיקה רטרואקטיבית של הגדלת יחידת המימון למפלגות קשה וחמורה היא, וחקיקה זו, בנוסף לפגיעה בעקרון השוויון בבחירות, יש בה משום סיכול מטרת חוק מימון המפלגות, משום מתן שכר לאלה שהתעלמו ממנו ומשום "הענשת" אלה שהקפידו על שמירתו, ועשיית מעשים שהמחוקק ראה בהם מעשים האסורים לפי החוק, כאשר החקיקה הרטרואקטיבית יש בה משום הענקת חנינה על מעשים אלה. אין להשלים עם מצב, שיאפשר שינוי רטרואקטיבי בחוק המימון, ללא מילוי אחרי הוראות סעיף 46 לחוק יסוד: הכנסת בדבר רוב מיוחד בכל שלבי החקיקה.

הכנסת מוסמכת לחוקק ככל הנראה בעיניה. אך מכוח אותה סמכות מוחלטת של בית המחוקקים, משקבעה הכנסת עצמה שחקיקה כאמור תיעשה רק אם רוב מיוחד של חברי הכנסת הצביעו בעדה, אין חקיקה כזו תקפה אלא אם אכן נתקבלה ברוב מיוחד זה. כאשר מדובר בפגיעה כה חמורה בהוראת יסוד של שוויון בבחירות, יש לפרש את הוראת השריון בדבר הצורך ברוב מיוחד על דרך הצמצום, היינו, שהרוב המיוחד הדרוש הוא גם לצורך הדיון המוקדם בהצעת חוק פרטית שבאה לפגוע בעקרון השוויון. התוצאה הנה איפוא שלא נתמלא דבר המחוקק שאין לפגוע בהוראת היסוד של השוויון בבחירות, אלא אם פגיעה זו נתקבלה ברוב מיוחד של חברי הכנסת בכל שלב משלבי החקיקה, שמשמעו גם השלב של הדיון המוקדם בהצעת חוק פרטית של חבר כנסת.

ענייננו בנושא מיוחד ורגיש, בהוראות יסוד של שיטת הבחירות בישראל, שהכנסת מצאה לנכון לשריינן על ידי דרישת רוב מיוחד. ובודאי שכך הוא לעניין דיון בהצעה לסדר היום בדבר שינוי שיטת הבחירות, שהמחוקק בא להבהיר ולומר שמאחר ולא הוגשה הצעת חוק וטרם החל הדיון החקיקתי לגופו, אין צורך ברוב מיוחד לשם קיום הדיון אם להעמיד הצעה כזו על סדר יומה של הכנסת. שגגה שיצאה מלפני המחוקק, תיקונה בידי המחוקק.

הצעת החוק הפרטית של חברי הכנסת, נושא הדיון של העתירה שבפנינו, הועברה בגמר הדיון המוקדם לוועדה ברוב רגיל. מאחר שכך, נתקבל החוק שלא כדין, שכן החלטת הכנסת להעברת הצעת החוק לוועדה צריך ותתקבל ברוב מיוחד של 61 חברי כנסת לפחות. העתירה מתקבלת.




9 − שבע =

תואר ראשון
תואר שני
מרצים