שם הכותב: תאריך: 21 פברואר 2014

שעור 1:

הסכם/חוזה-הסכם זה יצירה של מערכת יחסים משפטית בין צדדים.שצדדים יוצרים ביניהם מערכת יחסים משפטית שהיא לרוב מערכת שקובעת חובות לצד אחד וזכויות לצד שני.

דוגמא: אני מציע את הדירה למכירה בא שכן א' ואומר לי אני מוכן לקנות אותה אנחנו סוגרים בייננו על מכירת הדירה והשכן אומר לי אני מאמין לך אין צורך בחתימות. למחרת מגיע אליי שכן ב' ואומר לי אני רוצה לקנות ממך את הדירה ואני אומר לו שכבר החלטתי למכור אותה לשכן א' ואז השכן השני מציע לי יותר כסף ואני מחליט ואומר לו בסדר והשכן לא מסתפק במילה שלי ולא בגלל שאני לא אמין אלה הוא מעוניין לעשות זאת בצורה בטוחה ורוצה שאני אחתום לו על מסמך. אם כך נשאלת השאלה של מי הדירה? למי אני צריך למכור את הדירה? במקרה הזה השכן השני יקבל את הדירה: מאחר ויש מספר מקרים שלמרות העובדה שאפשר שיהיה חוזה בעל פה במקרים מסוימים הכתוב מנצח כגון: מכירה של דירה-חייב שיהיה הסכם בכתב, לעומת השכרת דירה- לא חייב בכתב. במקרה הנ"ל אין הסכם עם הראשון-הוא לא יכול לדרוש את הדירה כי אין הסכם- כי החוק מחייב בהקשר של מכירת דירה חייב שיהיה הסכם בכתב.(לפי חוק המקרקעין-ס' 8-התחייבות לעסקה במקרקעין-חייבת להיות כתובה כלומר אם היא אינה כתובה אין עסקה/חוזה.) ולכן גם אם השכן הראשון יביא הוכחות עם הקלטות וכו' ובימ"ש יקבע שכל מה שאמר השכן נכון גם אז הוא לא יקבל את הדירה כי יש הוראה בחוק.

הסכם יכול להיכרת ב 3 אפשרויות:

  • בכתב- שני הצדדים חותמים על חוזה
  • בע"פ- חוזה יכול להיות בע"פ – ואמרנו כי חוזה כתוב הוא יותר טוב אבל גם חוזה בע"פ תופס נוכח העובדה שאין מנוס שזה יהיה כך. כי נניח ויבוא המחוקק ויגיד שכל חוזה צריך להיות כתוב אי אפשר לחיות כך- ולכן רוב רובם של החוזים הם בע"פ והם מובנים וברורים מאליהם.
  • בדרך של התנהגות– יכול להיות מצב שבו אנו לא מוציאים מילה אחת מהפה ולמרות זאת נכרת הסכם -כי ההתנהגות שלנו הצביעה על כך שנכרת הסכם.

מאחר ואנו יודעים שהסכם יכול להיכרת בכתב ,בע"פ או בדרך של התנהגות נשאלת השאלה איך נוכל לקבוע שאכן נכרת הסכם בין הצדדים? הרי אם צדדים מסכימים ביניהם שיש הסכם ואם הם מסכימים על התנאים אז אין בעיה. הבעיות מתעוררות במקרים בהם אחד אומר יש הסכם והשני אומר אין הסכם ויש מקרים כאלו עכשיו זה לא בגלל שאחד מהם משקר (יוצאים מנק' הנחה ששניהם ישרים) אלה השוני הזה נובע מהאישיות של אותו אדם,כל אחד הוא בעל אישיות שונה ומבין את הדברים בצורה אחרת.ומאחר ומדובר במערכת משפטית המחוקק צריך לקבוע קריטריונים שעל פיהם תבחן ותקבע השאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים או לא? ולמדים זאת מפס"ד ש.ג.מ בע"מ חניונים:

פס"ד "ש.ג.מ בע"מ חניונים נ' מדינת ישראל"- ימים של מלחמת יום הכיפורים ובאותה תקופה בימים הראשונים הייתה אנדרלמוסיה בגלל ההפתעה של המלחמה וכו'. והצבא גייס הרבה מאוד כלי רכב, ובדיעבד התברר שגייסו יותר ממה שהיה צריך ואז מה שקרה זה שאחרי שגויסו כלי הרכב ולא השתמשו בהם בחזית אז הם נשארו באזורים מאוכלסים והיה צריך להחנות אותם בכל מיני מקומות והחנו אותם בכל מגרשי חניה ובין השאר גם בשל ש.ג.מ ואחרי שנגמרה המלחמה משרד הביטחון מקבל מכתב : חשבון – להלן פירוט ההתקשרות ביינו ואתם חייבים לנו סכום כסף. משרד הביטחון מגיע לבעל הבית ואומר הייתה מלחמה, עזרת בכך ולכן אין מה לדבר על כסף והבעלים אומר שזו הפרנסה שלו והוא רוצה כסף. והמדינה אמרה כי הוא לא טען שהוא רוצה כסף אז למה שנשלם לך.מה שקורה יש פה בעצם אי הבנה-שני אנשים ישרים, אחד אומנם סוחר מפולפל אבל שניהם ישרים. המדינה-סבורה שלא נכרת שום הסכם לגבי תשלום בגין החניות ואילו הבעלים- סבור וטוען שנכרת הסכם ולכן דורש תשלום!! והרי אם בכלל נכרת הסכם באיזה דרך הוא נכרת? לא הייתה מילה אחת בע"פ שנאמרה בקשר לעניין של הצורך לשלם כסף בגין החנייה בחניון. מה שקרה זה שבסופו של דבר אם נכרת הסכם-הוא היה בדרך של התנהגות. מאחר והיה שלט בחניון שמצביע על תעריפי החנייה מה שצריך בימ"ש לעשות הוא לקבוע האם ההתנהגות של הצדדים גרמה לכך שנכרת ביניהם הסכם, במחוזי טענו כי אין הסכם. בעליון-אמרו יש הסכם ולבסוף המדינה שילמה.

מפס"ד זה למדים על אמות המידה שקובע המחוקק האם נכרת או לא הסכם:

חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973-

ס' 1: חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול(לקבל)-כדי שבימ"ש יקבע אם נכרת בין צדדים הסכם הוא צריך להגיע למסקנה שהייתה הצעה ושהצד האחר קיבל את ההצעה. ואם יש הצעה וקיבול זה מביא להסכם.

הצעה ßà קיבול=הסכם.(כל אחד מהצדדים יכול להציע ולקבל כלומר כל פעם יכולה להתקיים הצעה חדשה והודעת קיבל חדשה.)

הצעה– תיאורטית ניתן לומר שיש דברים שברורים מאליהם: אם אני רוצה למכור משהו ברור שזו הצעה. אבל צריך לצאת מנקודת הנחה שאנחנו מדברים לא על מקרים ברורים אלה דווקא על המקרים שבהם שיש מחלוקת האם נכרת הסכם או לא, כלומר יש מחלוקת האם הייתה הצעה או היה קיבול או שניהם? כי יכול להיות שבימ"ש יגיד הייתה הצעה וקיבול ולכן יש הסכם וכנ"ל הפוך. ולכן חייבים לקבוע אמות מידה לגבי מה זו הצעה ומה זה קיבול.

המבחנים לגבי אם הייתה הצעה או היה קיבול הם מבחנים שנקבעים לפי האדם הסביר-כלומר: מה האדם שעומד מהצד מקשיב לשיחה ושומע את הדברים היה חושב ומבין ,לא מה אני המעורב בעניין חשבתי אלה מה האדם הסביר מהצד חשב. מי קובע מי האדם הסביר?בימ"ש- זה פיקציה אין באמת אדם כזה.המבחנים הם מבחנים אובייקטיבים ולא סובייקטיביים.

הצעה מורכת מ 3 רכיבים מצטברים שנבדקים מנקודת ראות של האדם הסביר:

  • פנייה– (תבחן על פי האדם הסביר) פנייה יכולה להיות ישירה ויכולה להיות מופנית לכלל הציבור-פניה ציבורית. לדוגמא: אני יושב בבית קפה עם חבר ואומר לו שאני הולך למכור את המכונית פתאום מהצד בה השכן שלי אומר לי קניתי,שמעתי אותך אני רוצה לקנות.אני אומר לו שלא הצעתי לו בכלל והוא אומר אז מה שמעתי שאתה מוכר ואני רוצה לקנות. התשובה: אין הסכם כי לא פניתי אליו.
  • מסוימות- חייב שיהיה משהו מוגדר וברור כדי שאם הצד השני יגיד "קניתי" נוכל להגיד יש פה הסכם שהתנאים שלו הם כך וכך. לדוגמא: אני והשכן מדברים והוא אומר לי שהוא החליט למכור לי את המכונית שלו-יש הצעה. ואני אומר קניתי-הסכמתי. בכל זאת אין הסכם למה? כי לא אמרתי לו בכמה-מחיר ,איזה רכב, כלומר חסרים פרטים ולכן אין מסוימות.

    לא בכל מקרה בו חסר פרט בהסכם אפשר להגיד שאין מסוימות ולכן אין הצעה והקיבול לא תופס ואין הסכם, כי יש אפשרות לעשות השלמת פרטים בהסכם לפי הנוהג המקובל באותו ענף או לפי הוראות החוק.כלומר כל מקרה הוא לגופו.

  • גמירת דעת- כדי שההצעה שלי תהיה הצעה במובן המשפטי שאם תינתן עלייה הודעת קיבול זה ייחשב הסכם, אני צריך להיות החלטי ולהחליט שאני באמת מציע,ולכן חוץ מפנייה,מסוימות צריך שתהיה החלטיות-כלומר: גמירת דעת

כדי שהצעה תהיה מושלמת היא צריכה לכלול את כל המרכיבים-פניה,מסוימות, דעת גומר.

קיבולמלשון קבלה-כלומר קיבלתי את ההצעה כאשר הקיבול חייב להיות בדיוק לפי ההצעה ואם הוא לא לפי ההצעה גם השינוי הכי קטן זה כבר לא קיבול ולכן אין הסכם.

דוגמא:כאשר אני מוכר את המכונית במחיר מסוים והשכן מביא לי מחיר אחר ואומר קניתי זה לא קיבול כי הוא שינה לי את המחיר ממה שאני הצעתי והרי הקיבול חייב להיות בדיוק לפי ההצעה ואם הוא אמר "קניתי" שזו אמירה קלאסית של קיבול אבל נותן מחיר אחר זו לא הודעת קיבול אלה המעמד הזה הוא כהצעה חדשה. כלל המראה-כמו שאנו מול המראה רואים את הבבואה שלנו אותו דבר צריך להיות בין ההצעה לפי הקיבול כלומר הודעת הקיבול חייבת להיות בדיוק לפי ההצעה ואם היא לא לפי ההצעה זה לא נחשב קיבול אלה הצעה חדשה ואז בשביל שיכרת הסכם (חדש) צריך קיבול. הצעות- יכולות להיות הרבה וכל עוד יש הרבה הצעות אין עדיין הסכם ואילו קיבול –רק אחד ואז יש הסכם.

קיבול מורכב מ 3 רכיבים מצטברים שנבדקים מנקודת ראות של האדם הסביר:

  • הודעה– אני מודיע אם אני מקבל את ההצעה או לא מקבל. כמו שבפניה אמרנו שאם אני לא פונה ומציע למישהו אלה סתם מדבר עם חבר זה לא נחשב הצעה אותו דבר עם הקיבול אם אני מספר לחבר שהציעו לי לקנות את המכונית זה לא אומר שנתתי קיבול אני רק מספר או גם אם אני אומר לו שהחלטתי לקנות וכו' זה לא נחשב קיבול כי כל עוד לא הודעתי למציע אין פה הודעת קיבול. (בהקשר של שליחים- ברגע שהמציע ממנה את חברו לשליח אז שליחו של אדם כמותו.ולכן הודעת הקיבול היא ברגע שאני מודיע לשליח אז כל מה שאני אומר לשליח זה כאילו המציע יודע.ואילו ברגע שהניצע ממנה את חברו לשליח על דעת עצמו האחריות היא עליו ולכן למציע אין חובה בהסכם במידה והוא כבר מכר כי השליח לא התמנה על ידו)
  • מסוימות- אני יבואן כלי רכב והצעתי לך מכונית מרצדס בצבע אפור ואני מחזירה לך תשובה :אני מסכימה לקנות ממך מכונית. אין פה מסוימות ולכן אין קיבול מאחר והא הידיעה היא משמעותית.כי זה ברור שמדובר במכונית שהוצעה.בעוד שכתוב רק "מכונית"-ברור שזה לא לפי ההצעה, ובשביל שיהיה הסכם הקיבול חייב להיות בהתאם להצעה.
  • גמירת הדעת- ההודעה שלי שאני אומר "אני מוכן לקנות ממך את המכונית" זה תלוי בתנאי ההצעה. אם אני מציע מכונית ספציפית בצבע וכו' וידוע מי המכונית ואני אומר זאת -אז זה מצביע גם על הודעה גם על מסוימות-ידוע באיזה מכונית מדובר וגם גמירת דעת-אני מוכן לקנות ולכן יש הסכם.אבל אם אני אומר "אני מוכן לקנות ממך את המכונית ,בערב אני אתייעץ עם אשתי" זה לא גמירת דעת.כי עדיין אין פה החלטה אלה יש פה התניה עד הערב לשיחה עם האישה.

הערה: יכולה להיות סיטואציה בה המציע נותן הצעה לניצע ואז הניצע הופך להיות מציע ומציע הצעה. לדוגמא: המציע מציע למכירה שעון במחיר מסוים. היא קיבלה את ההצעה -הניצעת ולאחר מכן היא באה ואומרת אני מוכנה לקנות את השעון אבל במחיר אחר וכך היא הופעת להיות המציעה ואני הניצע.במקרה הזה צריכים להתקיים 2 תנאים בשביל שההצעה תחשב להסכם:

  1. ביטול ההסכם הקיים-על המחיר ההתחלתי.
  2. היא מציעה מחיר חדש ואני צריך לתת הודעת קיבול ואז יש הסכם חדש.

אם לא הייתי מסכים זה היה תקף לכל דבר וישנו עיקרון האומר הסכמים יש לכבד.

עיקרון חופש ההתקשרות החוזית- הצדדים הם חופשיים לקבוע ביניהם מה שהם רוצים. אך יש לעיקרון זה הרבה חריגים בחוק -הוראות שמגבילות מאחר ולא יעלה על הדעת שאדם יעשה הסכמים ככל העולם על דעתו(על כך נדון בהמשך). המטרה של המחוקק היא תמיד מנסה לאזן בין האינטרסים של הצדדים כדי שלא יהיה מצב בו צד אחד יפגע יותר מהצד האחר.

דוגמא: אני מציע את הרכב במחיר מסוים ופתאום אני רואה אינספור טלפונים ומבין שעשיתי טעות ולכן אני משנה ומעלה את המחיר וכל עוד לא ניתנה הודעת קיבול אני יכול לשנות את ההצעה שלי. אבל אם מגיע אליי אדם הוא שיק אני חייב למכור לו זו הודעת קיבול מספקת!! אבל אם לעומת זאת אמרתי מחיר מסוים ואז הוא מצלצל אליי ואומר לי לא רשמת לי את הכתובת מה הכתובת ואני אומר לו תדע לך שעכשיו המחיר עלה אז מותר לי כי זה שהוא שואל מה הכתובת זה לא אמירה וודאית של קיבול -שהוא יקנה ולכן האדם הסביר רואה בכך בן אדם שרוצה לראות את המכונית לא אומר שהוא עדיין יקנה אותה.



שבע + = 14

תואר ראשון
תואר שני
מרצים