שם הכותב: תאריך: 09 אפריל 2013

דיני חיובים שיעור 4 – 4.4.2013, מרצה: עו"ד עדי הדר

ס' 23 ו-24 לחוק דיני החוזים באים תחת הכותרת עיקרון חופש החוזים והסייגים לו בחוק. נקודת המוצא של עיקרון חופש החוזים, הוא שמי שיודע מה הכי טוב עבורו – הוא אותו אדם עצמו, על כן, על הקהילה להתערב כמה שפחות. לכן, לכאורה אמור לחול חופש חוזים מוחלט הן על צורת ההתקשרות והן על תוכן ההתקשרות. יישום עיקרון חופש החוזים בסעיפי חוק החוזים, חלק כללי:

  1. חופש החוזים במובן הצורני – כיצד נכרת הסכם. ס' 23 : "חוזה יכול שיעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".
  2. חופש החוזים במובן התוכני – ס' 24:"תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים" – כלומר, עולה לכאורה שאין הגבלה על תוכן החוזה, אמנם הפסיקה קובעת כי יש לפרש את סעיף זה בכפוף להוראות אחרות של החוק שמגבילות אותנו לגבי תוכן החוזה.

אופן פרשנות החוזה: ס' 25(א) "חוזה יפורט לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". כיום, הפרשנות הינה שמדובר בתהליך שמתנהל בעת ובעונה אחת ("השיטה המשולבת").

ס' 25 (ב) – כאשר חוזה ניתן לפירושים שונים, יש להעדיף את הפירוש המקיים אותו, על פני פירוש שלפיו הוא בטל. אם לפי אחד מהאופנים, התוצאה תהיה שלא ניתן לקיים את החוזה, אזי נעדיף את הפרשנות על פיה כן ניתן לקיים את החוזה : "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". הכלל הפרשני בס' 25 (ב)1 – "כלל הנסך" – "חוזה הניתן לפירושים שונים והיה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". (לדוגמה- אם אני שוכר דירה מבעל בית, והוא רוצה שאקבל מעו"ד שלו טיוטה ולחתום עליה, וכך אני עושה. הסתיימה תקופת השכירות, ובהסכם כתוב בצמוד למדד. ולא מצוין על פי איזה מדד בדיוק!! כאן נוצרת מחלקות פרשנית, למי יש עדיפות בעיצוב תנאי החוזה –  לטובת מי שאין לו יתרון בעיצוב התנאים. בעל הדירה יכול היה לפרש במדויק מה הייתה הכוונה הראשונה אליה הוא התכוון, עליו היה לרשום את המדד המסוים לו התכוון בחוזה).

ס' 25 (ג) :"ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים" – בהמשך לדוגמה הנ"ל, נלך לפי המדד הידוע והמקובל באותם חוזים מסוג זה.

ס' 26 :"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג בקיים בין הצדדים, וכאין נוהג כזה – לפי המקובל החוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". כאשר מתייחסים לסוגיה באופן מסוים בחוזה, אין כל בעיה. אך, מה קורה כאשר לנושא מסוים לא הייתה התייחסות בחוזה ?  נבדוק האם יש לסוגיה מענה, כלומר נוהל מקובל בחוזים מסוג זה, אם כן יש לפעול לפי נוהל זה, כאילו היה מוסכם בחוזה.

ביהמ"ש פיתח שיטה הנקראת "הטרדן המתערב"- מצב תיאורטי בו אדם שואל שאלה בנוגע לתוכני החוזה, אשר התשובה לשאלה אינה מובנת מאליו, אינה טריוויאלית. כלומר, שאלה שמעלה ספק ומחשבה בעיני שני הצדדים לתשובה עליה. ביהמ"ש צריך להחליט – מתי מודבר בדברים שמובנים מאליהם, או סוגיות שעולות והן כלל לא ברורות.

כאשר מתנהל מו"מ וצד אחד טוען שנכרת חוזה וצד שני שלא נכרת חוזה. הצג שטוען שאכן נכרת חוזה – צריך להוכיח שהתקיימו כל השלבים – הצעה וקיבול.  מה יעשה הצד שירצה להתנער מההסכם?

קו הגנה ראשוני יהיה לטעון כי לא התקיים כלל חוזה, במידה וביהמ"ש קובע כי אכן התקיים הסכם, יפנה הצד לקו ההגנה השני. בשלב זה, ינסה לפרש את החוזה באופן המטיב איתו . כאן עולה הסוגיה של ס' 26, האם ישנן סוגיות שאינן כתובות או נזכרו בהסכם – הצד שאינו מעונין בעמידה באותן סוגיות יטען כי אינן רשומות, ואילו הצד השני יטען כי על אף שהדבר אינו כתוב – הוא מקובל בחוזים מסוג זה, ועל כן יש לקיימו.

ע"א 4268/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ

צורת החוזה ותוכנו – פרשנות והשלמת פרטים – פרשנות חוזה על פי אומד דעת הצדדים

העובדות:  בתקופת גל העלייה הגדול מבריה"מ ביקשה הממשלה לעודד בניה מזורזת של דירות.  ב"פרוגרמה" (תכניתו של שרון, אז שר השיכון) התחייבה המדינה לרכוש דירות מקבלנים שלא יצליחו למכרן בשוק החופשי.  באזורים מבוקשים – 50% מהדירות ובאזורי פיתוח – 100% מהדירות.  המחלוקת נסובה על זכאותה של אפרופים לקבל את מלוא המחיר תמורת הדירות שבנייתן הושלמה באיחור של כחודש.  טענת אפרופים הייתה שלפי ס 6(ח)(3) בחוזה אתה, לגבי אזורי פיתוח – האיחור שבגינו מופחת המחיר הוא במועד הגשת הבקשה של אפרופים מהמדינה לרכוש את הדירה, ואילו טענת המדינה היא שהכוונה היא לאיחור בסיום ביצוע הבניה על-ידי אפרופים.

השאלה המשפטית: מהי הפרשנות של ס' 25(א) שלאורה יש לבחון את סעיף 6(ח)(3) בחוזה המדבר על מחיר מופחת.

ההלכה המשפטית:  ברק- תורת פרשנות החוזה של ברק משתלבת בתורה המשפטית שלו.  לשיטתו, כל הטקסטים המשפטיים – חוקי יסוד, חוקים, צווים ותקנות, חוזים, צוואות – כולם צריכים להתפרש על-פי שיטת הפרשנות התכליתית.  הוא חולק על התיאוריה הדו-שלבית ומציע פרשנות אחרת לס' 25, שהפכה להלכה:

1.       אומד דעת הצדדים הוא אמת המידה המרכזית לפירוש חוזה, והוא כולל את כל התכליות, המטרות, היעדים, האינטרסים של הצדדים.  אומד הדעת הזה יכול להילמד מתוך החוזה, אבל הוא גם יכול להילמד מהנסיבות החיצונית.

2.       אם לאחר שבחנו את לשון החוזה עם הנסיבות קיימת התנגשות בין הלשון לבין אומד דעת הצדדים אומד הדעת הוא שגובר.

על-פי ברק ההפרדה היא מלאכותית.  יש לבחון את לשון החוזה, ומשם ללכת אל הנסיבות וחוזר חלילה כדי להתחקות אחר התכלית.  זהו תהליך של הלוך וחזור הכורך יחד את לשון הטקסט והנסיבות.  במקרה זה התכלית של החוזה הייתה לזרז בנייתן של דירות.  ברק אומר שיש באמת שתיקה של החוזה בנקודה הרלוונטית של סעיף 6(ח)(3). אך זה לא הסדר שלילי אלא חסר. את החסר הזה צריך בית המשפט להשלים. אי אפשר להשלים באמצעות סעיף 26 כי אין נוהג קודם אין מערכת חוקים ולכן נשאר להשלים רק לפי  עיקרון תום הלב.

מפסק-הדין עולים 3 חידושים מרכזים:

1.       ביקורת על תורת שני השלבים המסורתית שהייתה נהוגה לפני פס"ד.

2.       (המרכזי) האפשרות לתקן את הטקסט של החוזה על ידי פרשנות תכליתית.

3.       השלמת חסר בחוזה על ידי עיקרון תום הלב.

תוצאות: הערעור נדחה.

השופט מצא:  (במיעוט) דבק בעמדה שהייתה עד אז של התאוריה הדו שלבית של פירוש סעיף 25א', על-פיה קודם בודקים את אומד דעת הצדדים על-פי לשון החוזה, ורק אם לשון החוזה אינה ברורה בודקים את אומד דעת הצדדים מתוך הנסיבות החיצוניות.

השופט לוין:  בעמדת ברק, אך מציג נימוק אחר, והוא עמדה מרוככת יותר של תורת שני השלבים.  הוא מוסיף את "כלל הזהב", על-פיו כאשר לשון החוזה ברורה, אך מביאה לאבסורד (תוצאה לא סבירה מבחינת התכלית) רק אז יש לפנות לנסיבות כדי להתחקות אחרי אומד הדעת של הצדדים.

בפס"ד זה ישנם שני פרקים –

  1. פרק המתייחס לאופן בו יש לנהוג במידה והקבלן אינו מודיע בזמן (בתאריך שנקבע) שברצונו כי המדינה תקנה ממנו דירה. כלומר, עבר את התאריך אשר נקבע, על כן המדינה לא תקנה את הדירה בסכום שנקבע – אלא בסכום פחות. סכום זה יהווה פיצוי למדינה.
  2. פרק המתייחס לאי עמידה בזמן באשר לבניית הדירות. בפרק זה לא צוין האם ישנו פיצוי באשר למקרה כזה. מדובר בפיצוי בשתיקה.

הממשלה כורתת חוזה עם חברת הבנייה הנ"ל, בחוזה ציינה תאריך אשר עד למועדו במידה והקבלן הודיע כי הוא מעונין כי המדינה תקנה את הדירה – אזי הקבלן יקבל על הדירה את המחיר שסוכם. במידה והקבלן הודיע על כך רק לאחר המועד נקבע, המדינה תקנה את הדירה, אך במחיר נמוך מזה שנקבע. וזאת על מנת לשמור על אינטרס המדינה, שאותן דירות יהיו מוכנות במועד המסוים מוכנות לשיווק (סיבת זירוז הבנייה).

בדיעבד, נתגלה כי במידה והשלמת הבנייה של הדירות עלתה על התאריך שנקבע, ירד לה פיצוי בגין אי השלמת בנייה בזמן. הקבלן טען כי הפיצוי כלל לא הושלך על נושא זה, ולכן המדינה לא צריכה להוריד להם סכום כספי מהפיצוי המובטח להם, מהסיבה הלא נכונה!!

ע"מ לפתור את הסוגיה הזו ישנן שלוש אפשרויות –

(1)     הסדר פוזיטיבי – כתוב באופן מפורש כיצד יש לנהוג בסוגיה, בלי החסרת פרטים.

(2)     הסדר שלילי – הייתה התייחסות לנושא מסוים בפרק אחר בחוזה, אך בפרק המסוים בו עלתה הסוגיה לא התייחסו אליו.

(3)     שתיקה  – האם הסדר, או חלל שיש למלא? במקרה שלנו – המדינה תרצה לטעון כי מדובר בחלל שיש למלא, כלומר, אמנם לא ציינו את נושא הפיצוי בפרק הנ"ל, אך יש לבוא לבחון את הסוגיה לפי ס' 26 ולטעון כי זה הוא הסדר מקובל בחוזים מסוג זה. אילו, הקבלן ירצה לטעון להסדר שלילי – דבר הפיצוי הוסכם לגבי סוגיה אחרת, על כן, אין באפשרות המדינה לבוא וליישמה בפרק אחר, וליישמה על עיקוב בניית דירות.

על פי הסדר שלילי – השתיקה היא לא מקרית, היא מכוונת.

לפי חלל ריק שיש למלא – השתיקה הייתה מקרית, הכוונה הייתה שיש לבצע השלמה באמצעות הכלי של ס' 26.

כיצד ביהמ"ש יפרש את טענות שני הצדדים?

לכל צד יש את הטענות שלו, כלומר, כשהשופט ברק בא ומציג את המבחן האובייקטיבי והסובייקטיבי הוא מנסה להגיע לפתרון הצודק ביותר, לצדק. יש לבחון את הטענות מהעיניים של כוונות הצדדים. מבקריו טוענים, כי כאשר מנסחים חוזה, הכוונה היא לייצר וודאות לצדדים. ביהמ"ש לא יכול תמיד להגיע לחקר האמת, ועליו להישען על הכתוב בחוזה, ולא לבחון את הנסיבות מסביב, שכן יכולה להיות הטעיה או הפעלת מניפולציה.

פס"ד מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל (2006) – בחינה מחודשת על הלכת אפרופים. עלתה הטענה שיש לחזור לעניין הפרשנות של שתי הפעימות. להבין את כוונת הצדדים מתוכנו המילולי של החוזה, ורק במידה ואין הבנה ברורה באשר לתוכן – אזי לעבור לנסיבות. לעצור בתוכן החוזה ומה שסוכם בין הצדדים מלכתחילה! אין בחזקת השופט לבוא ולשפוט את הנסיבות ולהגיע באמת למצב הצודק ביותר, מה שכתוב- כתוב!

פיצוי חקלאים על ביטול מכסות ייצור תפו"א עקב כריתת הסכם עם הרשות הפלסטינית (1994)

הוסכם: הלכת אפרופים תקיפה.

ריבלין (דעת הרוב):  "….. הלכת אפרופים מאפשרת לבתי המשפט לחשוף בזהירות אם כוונתו האמתית של הצדדים ולהגיע לתוצאות אותנטיות וצודקות. סקירת הפסיקה והספרות שנכתבו מאז פסה"ד מגלה כי הלכת אפרופים עומדת על רגליים איתנות. היום אין כמעט חולק על-כך".

פגמים בכריתת חוזה (כשרות משפטית*, טעות, הטעייה, כפייה ועושק) – סעיפים 13-22

כשרות משפטית – חוזה הוא מפגש רצונות בין מי שכשיר על פי הדין לבצע פעולות משפטיות. מבחן הצלילות, מבחן על פיו נוכל להבחין בין מי כשיר ומי לא.

ישנו חוזה, אבל נפלו פגמים בעת כריתת חוזה. לכן, יש לבטל את החוזה או שהוא בטל. מה הכוונה?

בטלות – ביהמ"ש יבטל את החוזה רטרואקטיבי, כאילו מעולם לא נכנס לתוקף – החוזה לא מוכר כלל, לא היה ולא קיים = ביטול מוחלט. ביטול חוזה – חוזה נכרת במחשבה מסוימת, והתברר כי בדיעבד כי נפל פגם בחוזה – אך החוזה נכרת רק בגלל ההטעיה המסוימת (או ביטול מכל סיבה כזו או אחרת). ביטול החוזה יהיה תקף רק מיום הודעת ביטולו.

לבטלות ולביטול סעדים שונים, שיש לעשות ביניהם הבחנה. חלק מהפגמים מובילים לתוצאה של בטלות, וחלקם מובילים להוראת ביטול החוזה (או כסעד עצמי, על אחד מצדדי החוזה לבטל את החוזה, בעצמו).

 

פגמים ברצון

החוק קבע 4 מקרים שבהם יכול צד שחתם על ההסכם, לבטל אותו בגלל משהו שקרה בזמן חתימת ההסכם.

אלו 4 עילות שבהם המחוקק מאפשר לצד הנפגע לבטל באופן חד צדדי או באישור ביהמ"ש:

  1. טעות- סעיף 14
  2. הטעייה- סעיף 15
  3. כפייה- סעיף 17
  4. עושק- סעיף 18

טעות :  נבחין בין שלושה סוגים –

א.      טעות סופר, ס' 16: "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". טעות הקלדה. יש להוכיח את הנסיבות כי אכן נעשתה טעות סופר. (לאחד הצדדים יש יתרון בכך שהטעות סופר תישאר כפי שהיא ותטען כי לא נעשתה טעות, וכי מה שכתוב בחוזה זה מה שסוכם).

ב.       טעות – ס' 14, נבחין בין שני מצבים לגבי מצב התודעה של מי שלא טעה:

14 (א) צד אחד עשה טעות, והצד השני ידע על הטעות או אמור היה לדעת עליה, ובכל זאת חתם על החוזה. היתממות. מי שלא טעה אינו תם לב. המחוקק אינו שבע רצון מהתנהגות של הצד השני, הוא היה מודע לטעות ולחולשת הצד שטעה. לכן, הוא נותן כוח משפטי למי שטעה לבטל את החוזה בסעד עצמי. (כוח חריג!!). יתרון – חיסכון כלכלי, הצד שטעה מודיע לצד השני שהוא מבטל את החוזה. חסרון – הצד השני לא מסכים איתי, יגיש תביעה לביהמ"ש ויטען כי הצד הטועה הפר את החוזה, ואז ישנו שלב משפטי של הוכחה שכרוך בפיצויים וסיכונים. חסרון נוסף, במידה והיו תשלומים מוקדמים, הצד שטעה יצטרך "לרדוף" אחרי הצד השני שיחזיר לו את הכסף שמגיע לו.

14 (ב) צד אחד עשה טעות, והצד השני לא היה מודע למצב. מי שלא טעה הוא תם לב.

 תרגול 2– עו"ד יפעת יחיא

זיכרון דברים: לעיתים מהווה רק שלב במשא ומתן, מעין מסמך ביניים שמאגד בו את ההסכמות שהצדדים הגיעו אליהם עד כה. במקרה זה, מסמך שכזה לא מטיל שום חיוב על הצדדים. מדובר במסמך לצורך סדר, משהו טרומי. המצב השני הוא, מצב בו זיכרון דברים מהווה חוזה לכל דבר ועניין. עכשיו, נשאלת שאלה – איך אדע שיש לפניי מסמך, שכותרתו זיכרון דברים, אם מדובר בחוזה מחייב או שמא מדובר במסמך ביניים?

פס"ד רלוונטי בנושא, פס"ד רבינאי – באותו פס"ד נשאלה שאלה, האם המסמך שנערך בין הצדדים הוא חוזה מחייב? גב' רבינאי מעוניינת למכור קרקע בבעלותה לקבלן, זו יוצרת קשר עם קבלן ובמהלך פגישה ביניהם הם מגיעים להסכמות במהלך מו"מ וחותמים את ההסדרים על זיכרון דברים. נציגי החברה הקבלנית, אשר לא היו מורשים לחתום בשם החברה, לקחו את זיכרון הדברים בכוונה לחתום בחותמת החברה על המסמך. הגב' רבינאי, בינתיים מקבלת מהחברה הקבלנית מקדמה יום לאחר עריכת זיכרון הדברים ומפקידה את סכום הכסף בבנק. חולפים עוד כמה ימים, ואז הגב' מתחרטת וחוזרה בה מן העסקה, בטענה כי מדובר בזיכרון דברים שאינו מחייב. העניין מגיע לידי ביהמ"ש. במהלך הדיון בביהמ"ש, השופט ברק אומר כי הוא בוחן את זיכרון הדברים כמו כל מסמך שנטען לגביו שהוא חוזה. בא ובודק את השתלשלות העניינים, תוכן החוזה ונסיבות המקרה. תחילה, הוא יבחן את גמירות דעתם של הצדדים. לאחר מכן, ישאל על קיומו של מסוימות – הסכמה על פרטים חיוניים לעסקה. והיות ומדובר בעסקת מקרקעין, דרישת הכתב. נבדוק האם כל אותם הפרטים שנקבעו בפס"ד קפולסקי קיימים (שמות הצדדים, מהות העסקה, מחיר, הוצאות ומסים, מועדי תשלום ומהות הנכס – רשימה זו תיבחן על פי הגישה הערכית, ולא רק לפי הגישה הפורמאליסטית). במקרה זה הגב' אכן חתמה, וכפי שנאמר בפס"ד בוטקובסקי השופט ברק אומר שהחתימה בעצם מהווה אינדיקציה, המהווה מיני רבות. כלומר, יש להסתכל בעוד רכיבים – "אין קדושה לחתימה".

תוצאות: זיכרון הדברים שנכתב ע"י הצדדים ייחשב כחוזה מחייב.

  • נוסחת קשר – נבדוק את נוסחה זו ע"מ לאמוד על גמירות הדעת של שני הצדדים, לדעת עד כמה זיכרון הדברים מהווה מסמך מחייב או לא. אותו משפט שמקשר בין הזיכרון דברים לבין החוזה העתידי שייכתב. ככל נוסחת הקשר חלשה יותר, זיכרון הדברים יהיה מחייב יותר. ככל שנוסחת הקשר חזקה יותר (ברורה!!), זיכרון הדברים יהיה פחות מחייב (לדוגמה:
  1. "בעוד 30 יום ייחתם חוזה" – נוסחת קשר חלשה ;
  2. "בעוד 30 יום ייערך חוזה, במידה והצדדים לא יערכו חוזה, לזיכרון הדברים אין תוקף" – נוסחת קשר חזקה, נותנת כוח לחוזה העתידי ומחלישה את הזיכרון דברים, זו היא אמירה ברורה ).

עיקרון תום הלב:

בחוק החוזים, ישנם שני סעיפים המדברים על עיקרון תום הלב – ס' 12 ו-39. כאשר, מה שמבדיל בין שני הסעיפים הוא ציר הזמן. ס' 12 מדבר על שלב המו"מ, מחייב את הצדדים לנהוג אחד כלפי השני בתום לב בשלב זה, כלומר בשלב הטרומי – עד לרגע שנכרת הסכם. סעיף 39 מחייב את הצדדים לנהוג בתום לב לאחר כריתת החוזה.

פס"ד בית יולס – השופט ברק מדבר על ס' 12. הוא אומר כי המחוקק קבע קביעה על פיה הוא מחייב את הצדדים לפעול אחד כלפי השני בתום לב והגינות. לצדדים למשא המתן בתחום של דיני חוזים יש אינטרסים מנוגדים, ואז כביכול נוצר מתח, שכן המחוקק דורש מאתנו לנהוג בתום לב וזאת עם ניגוד האינטרסים. השופט ברק מיישב את הסוגיה בכך שהוא אומר את הדבר הבא: "אני לא אומר שהצדדים יוותרו על האינטרסים שלהם לטובת זולתם, אני מכיר בשוני שלכם, אבל אני מבקש שהשמירה על האינטרסים שבין הצדדים, תיעשה תוך הגינות ויושר. אדם לאדם, אדם".

דוגמאות לחוסר תום לב במו"מ :

#         שקר

#         ניהול מו"מ עם אחרים במקביל – מתי נדרשת החובה לגלות לצד השני שאני מנהלת מו"מ עם אחרים במקביל? ככל שהמו"מ עם הצד השני מתקרב יותר לכריתת חוזה, והצד השני בטוח שאוטוטו הולך להיכרת הסכם. במצב זה, קיימת חובת גילוי מכוח עיקרון תום הלב. הגילוי נועד למנוע נזקי הסתמכות של הצד השני.

#         אי גילוי פרטים מהותיים וחיוניים  – פס"ד ספקטור נ' צרפתי. במקרה זה, צרפתי, קבלן בתפקידו, אמור לדעת דברים הקשורים לתנאי הבנייה וההפקעה של השטח – על כן על ספקטור חל צמצום באי גילוי פרטים אלו.

#         פרישה ממו"מ – מדובר במצב שבו אני מנהלת מו"מ ובשלב מאוד מתקדם אני לא מעוניינת להתקשר לכדי חוזה, או לחלופין אני נעלמת לצד השני ומתעלמת ממנו.

#         דרישה בלתי חוקית מהווה חוסר תום לב.

#         ניהול מו"מ ללא כוונה להתקשר בחוזה.

 

סעדים אפשריים להתנהגות בחוסר תום לב בשלב המו"מ: לא ייתכן מצב בו אדם יקבל גם פיצויים חיוביים, גם פיצויים שליליים וגם אכיפה. אין כפל מבצעים!

  1. פיצויים שליליים – פיצויי הסתמכות אמורים להציב את הצד הנפגע למצב ההתחלתי, לפני שנכנס למו"מ.
  2. פיצויים חיוביים – פיצויי קיום, פיצויים עתידיים. אמורים להעמיד את הצד הנפגע, באותו מקום שהיה אמור להיות במקרה בו קוים החוזה.
  • הערה חשובה: פיצויים אלו לא מופיעים בס' 12, אלא רק בפסיקה בפס"ד "קל בניין" קובע פיצויים חיוביים במקרה של הפרת תום הלב בשלב המו"מ, אבל ניתן יהיה לקבל את הפיצויים החיוביים רק בתנאי שנכרת הסכם, ולא במקרה בו היה מו"מ ולא נכרת הסכם. בפס"ד זה לא נכרת הסכם, ובכ"ז ביהמ"ש פסק פיצויים חיוביים בגלל שהיו נסיבות מאוד מיוחדות למקרה.
  1. אכיפה – אינו מופיע בס' 12.  ביהמ"ש ימסור צו אכיפה לצד הפוגע המחייב אותו לעמוד בחוזה.

ס' 39 – תום הלב בקיום החוזה: היות וס' זה אינו מונה שום סעדים, הפסיקה מפרשת ס' זה בצורה רחבה. דוגמה להפרה בקיום החוזה  –

#         היעדר חריצות בקיום החוזה – אחד הצדדים מתמהה בקיום החוזה.

#         אי שיתוף פעולה.

#         עמידה דבקנית על זכויות בחוזה (קטנוניות).

#         גילוי סודות מסחריים .



− שש = 3

תואר ראשון
תואר שני
מרצים