שם הכותב: תאריך: 05 מרץ 2013

דיני חיובים (חיובים משפטיים) מתחלקים לשתי קבוצות:

  1. חיובים רצוניים – חיוב שהתקבל עלינו מרצון. לדוגמה, חוזה.
  2. חיובים בלתי רצוניים (שנכפו בשיטה משפטית.) לדוגמה, על פי חוק על  כל אחד ואחת מוטלת החובה לנהוג בזהירות כלפי כל מי שעלול להיפגע ממעשיו, לא לנהוג ברשלנות.

תחילה, נרחיב עבור החיובים הרצוניים :

חוזה = מפגש רצונות. כאשר רצונותיהם של שני צדדים נפגשים, אזי נוצר חוזה. תנאי בסיסי להצלחה בעולם המסחר, הוא להכיר היטב את דיני חוזים.

נושא החוזים מעוגן בחוק, "חוק החוזים" (חלק כללי) תשל"ג 1973.

ישנם מספר פסקי דין המתייחסים למהות החוזה:

א.       פס"ד ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין 3833/93 – חוזה שאסר לעשות בו שימוש בהליך משפטי, כלומר יש פה סתירה . ביהמ"ש היה אמור לעסוק בשאלה הפילוסופית האם יכול להיות חוזה שאוסר להביאו לפני ביהמ"ש? שכן מטרת החוזה הינו להגן על שני הצדדים בחוזה במקרה של הפרתו. כאשר ביהמ"ש מפרש חוזה הוא אמור להתמודד עם שני עניינים מתנגשים:

האחד – חופש החוזים, אשר העיקרון העומד מאחוריו הוא הנחה בנקודת מוצא שכל אחד ואחד מהאזרחים, בהגיעו לבגרות, יודע היטב מה טוב עבורו ואינו זקוק להכוונה/הנחייה/אישור של כל גורם אחר. בעצם, הוא מקבל החלטות מושכלות, ומתקשר בחוזה ככל העולה על רוחו. על כן, על פי העיקרון הזה, כאשר ביהמ"ש בוחן את פס"ד זה – הוא מגיע להבנה כי שני צדדים אלו הגיעו להסכם זה מרצונם, ועל כן יש לכבד את ההחלטה.

השני – זכויות יסוד של הפרט, במדינה דמוקרטית אשר מכבדת ומעודדת את הזכויות של הפרט, חשוב להגן ולשמור עליהם. אחד המוסדות שתפקידו להגן על זכויות אלו הוא בימה"ש, ואם ביהמ"ש נוכח כי נפגעה בצורה אנושה זכות יסוד של הפרט, אזי הוא צריך לשקול האם להתערב ולהגן על אותה זכות יסוד של הפרט. במקרה זה, זכות היסוד הייתה נגישות לערכאות משפטיות. על ביהמ"ש יש לעשות מאמץ לצמצם פגיעה בזכות זו, וכאשר החוזה אסר לעשות בו שימוש בהליך משפטי, על ביהמ"ש לבחון את החוזה ותקינותו.   לשקול – האם להעדיף את חופש החוזים, או האם להתערב ולהגן על זכויות היסוד של הפרט?

במקרה של פס"ד זה, הכף נוטה לטובת זכות היסוד לגישה לערכאות ביהמ"ש, וזאת לאחר שאחד מן הצדדים החליט בכל זאת לאפשר גישה לביהמ"ש במידת הצורך (לאחר חתימת החוזה, ובכך בעצם הפר את החוזה ומהותו).

ב.       פס"ד רותי נחמני נ' דניאל נחמני 2401/95 – חוזה לעשיית שימוש בזרע לצורך הפרית עובר. הגב' רותי נחמני ביקשה להפרות את הזרעים של מר נחמני בביציותיה. בתחילה היה להם רצון משותף להביא כזוג ילד לעולם והפקידו את הביציות ובכך יצרו חוזה בין שני הצדדים. הזוג נפרד, ובאופן טבעי רצונותיהם השתנו, ומר נחמני התנגד לכך שהגב' תפרה את הביציות שלה בזרעיו – שינוי בנסיבות. עולות פה שאלות של: מה משקלה של האישה? של הגבר? הבאת ילד ללא הסכמת אחד הצדדים או להפך למנוע הבאת ילד לעולם? השאלות עלו לביהמ"ש, וביהמ"ש העליון קבע כי הסוגיה מורכבת ובעייתית ועל כן יש לדון בה בהרכב רחב של שופטים, וזאת בשל הסיבה הרגישה של הפרשה והמהומה שהציפה את הציבור הרחב. שוב, ישנה התנגשות בין שני ערכים – חופש החוזים וההגנה של זכויות הפרט (זכות האישה להביא ילד לעולם, וזכותו של הגבר למנוע הבאת ילד מזרעו לעולם ללא אישורו). ביהמ"ש היה צריך לפרש את החוזה בהתאם לנסיבות החדשות. ביהמ"ש פסק לטובת האישה.

כריתת חוזה – חלק א' בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 (להלן – "חוק החוזים"):

  1. כיצד נכרת חוזה ?  על ידי הבחנה בין שני שלבים – שלב ההצעה ושלב הקבלה. כדי להקל את ביהמ"ש בבואו לנתח את הסוגיה האם נכרת חוזה או, התקבלה ההצעה לנתח חוזה על פי שני שלבים אלו. הנקודות החשובות במשא ומתן מתחילות בשלב בו צד מסוים מציע הצעה לצד השני– נקודת מוצא. לאחר שנפתח המשא ומתן ע"י הגשת הצעה, הנקודה הבאה על ציר הזמן, היא הנקודה בה ההצעה באה לידיעתו של הניצע (הצד השני). ההצעה צריכה לעבור לניצע על ידי אחד החושים האפשריים: בכתב, בדיבור, העמדת מוצר מסוים. רק כאשר הניצע יאשר את ההצעה, וקבלתו של הניצע תגיע לידי המציע, זהו הרגע בו נכרת החוזה.

תיאור השלבים:

  1. פתיחת המשא ומתן – שיגור הצעה לניצע באמצעות אחד מהחושים האפשריים.
  2. קבלת ההצעה ע"י הניצע.
  3. הניצע רשאי לקבל או לדחות את ההצעה של המציע, או לשנות את חלקים מהחוזה :

א.      אם דחה את ההצעה – לא נכרת חוזה.

ב.       התקבלה ההצעה ע"י הניצע – נכרת החוזה.

  1. במידה ונכרת החוזה – על שני הצדדים לנהוג על פיו. החוזה בתוקף ומתקיים.
  2. מועד סיום ההסכם – להסכם לעיתים יש ספיחים, וגם אם נגמרה תקופת ההסכם יש ספיחים שמגנים על הצדדים שמקרים בהם לא עמד אחד מהצדדים בחוזה. (לדוגמה – שכירת דירה, הדירה נותרה בסוף תקופת החוזה נזק, אזי לבעל הדירה יש אפשרות לתבוע מהשוכר דמי פיצויים, או כל סעד אחר).

לאורך כל ציר הזמן של המשא ומתן באשר לכריתת החוזה, על שני הצדדים לפעול בתום לב והגינות, במידה ואחד מהצדדים לא פעל בצורה זו, אחד הצדדים יכול לתבוע את הצד שפגע בתום הלב, וזאת גם אם לא נכרת חוזה בפועל.

סעיף 2 ל"חוק החוזים" קובע : "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפנייה יכול שתהיה לציבור".  על פי הפסיקה ביהמ"ש בוחנים את התקיימותם של שלושת היסודות :

האם הייתה פנייה, גמירת דעת ומסוימות ? אם התשובה הינה חיובית לשלושת היסודות האלו אזי ישנו חוזה.

השלב היחידי בו יכול המציע לחזור בו מהצעתו, היא רק אם הצעתו עדיין לא הגיעה לידיעתו של הניצע. במידה והניצע קיבל כבר את ההצעה, "הכדור בידיים שלו", הכוח בידו- וזאת, לפי סעיף 3(א) ב"חוק החוזים".

פנייה = שיגור ההצעה באמצעות אחד החושים המוכרים (מכתב, התנהגות או דיבור שהצד השני נחשף אליו).

גמירת דעת = האם הוצגה רצינות עם מטרה להקנות להצעה מעמד משפטי. האם הייתה כוונה לייחס למילים או למסר כוונה להתקשר משפטית.

מסוימות = מבחן משנה, עזר בתוך מבחן גמירת דעת. ככל שהמסר יותר מסוים, כך תגבור הדעה שיש לייחס גמירת דעת לפנייה של המציע לניצע. ככל שיינתנו יותר פרטים אודות ההצעה, כך תקטן האפשרות לטעון כי לא הייתה גמירת דעת באשר להצעה שניתנה לניצע.

"…פנייה יכול שתהיה לציבור" – המחוקק יכיר בכך שהפנייה לאו דווקא צריכה להפנות לאדם מסוים, ע"מ שתקרא הצעה.

סעיף 3(ב) ל"חוק החוזים" – סעיף מעשי המעמיד מועד לקיבול ההצעה, אשר לאחר המועד ההצעה אינה בתוקף (פס"ד רלוונטי לסעיף זה הינו פס"ד נווה עם, שם החברה קבעה מועד שעד אותו מועד ניתן יהיה להודיע על קיבול. במקרה זה, הניצע לא רצה לקבל את ההצעה, ובטרם חלף המועד האחרון שבו קבעה החברה – חזר בו ורצה לקבל את ההצעה. החברה לא קיבלה את אישור הצעתו. באופן תיאורטי החברה אכן צודקת, אך מכיוון שהניצע חזר בו טרם תום התקופה, הרי שיש לייחס לקבלת ההצעה על ידי הניצע, וזאת למרות העובדה כי סירב לה לפני. כלומר, אין לראות בתגובה הראשונית של הניצע כסיום משא והמתן).

מתי הצעה פוקעת? לפי ס' 4 לחוק החוזים:

ס' 4(1) – "כשדחה אותה הניצע או עבר המועד לקיבולה" ;

ס' 4(2) – "כשמת המציע או הניצע או כשנעשה אחד מהם פסול – דין או ניתן נגדו צו לקבלת נכסים או צו פירוק, והכל לפני מתן הודעת הקיבול" ß סעיף הבשורות הרעות.

הבשורות הרעות הן: מוות,  אובדן היכולת השכלית – אי שפיות הניצע או המציע באשר להצעה שניתנה, והאם ההצעה אכן ניתנה או התקבלה בגמירת דעת. פשיטת רגל/חוסר אפשרות כלכלית לעמוד בהצעה.    אך, אם התקבלה ההצעה לפני כל אותן בשורות רעות, אזי ההצעה אכן תקפה.

לצילום השיעור

 

לסיכום נוסף



− 1 = אחד

תואר ראשון
תואר שני
מרצים