שם הכותב: תאריך: 21 ינואר 2013

נשים בחברה המודרנית נתונות בין שני קטבים-האחד מושך להתמיד בהתרפקות על התפקידים הנשיים המסורתיים:אם,רעיה ועקרת בית. והשני קורא להישגיות,פיתוח אישי,חתירה לקריירה מקצועית ולעצמאות כלכלית.העובדה שמיום ליום נפתחות בפני נשים יותר ויותר אפשרויות חדשות אינה מקלה עליהן, כי אם מגבירה את ההתלבטות וחיפושי הדרך.

מעורבותן הגוברת של נשים בתחום העבודה מהווה את אחד הביטויים של שינוי מהותי בציפיות לגבי תפקידיה של האישה. בד בבד עם יציאה גוברת לעבודה חלו שני תהליכים:מצד אחד התרופפו ההגדרות הברורות והקשוחות לגבי הציפיות מאם ומרעיה:מצד שני, חשיבותם של תפקידים אלה לא פחתה אלא אף התעצמה.

במציאות החברתית הקיימת חלו התפתחויות המשפיעות על מורכבות הדילמה העומדת בפני נשים ברצון לשלב בין קריירה,משפחה ואמהות, ביניהן אפשר למנות: 1) הציפייה מנשים לצאת לעבודה הפכה לנורמה.2) שיעור הנשים הנשואות היוצאות לעבודה גדל בהתמדה. 3) מסתמנת מגמה ליתר רציפות בעבודתן של נשים מחוץ לבית במרוצת חייהן. 4) חל גידול משמעותי במשאבים שנשים משקיעות ברכישת השכלה גבוהה. 5) גוברת ההכרה שהישגי נשים בלימודים ובתחום המקצועי תורמים ליוקרת המשפחה. 6) גוברת ההסתמכות על הכנסות האישה לתקציב המשפחה. כל אלה משפיעים על הלחץ הגובר בו נתונות נשים המתלבטות בין הרצון ליהנות מהסיפוק שהן מפיקות בחיק המשפחה, לבין כמיהתן לזכות ביתר הערכה וגמול במישור האישי, במיוחד דרך עבודה.

בתיאור מעט קיצוני של המלכוד, אמהות המנהלות קריירה נכנסות למלכוד בניסיונן להיות "סופר-וומן": עקרות בית למופת, אמהות מושלמות, רעיות לדוגמא ומושלמות במקצוען, הן חיות בדאגה פן משפחתן תסבול בגלל הקריירה שלהן, בתחושת אשם על שהן חותרות להגשים את שאיפותיהן "האנוכיות" ותחת לחץ להוכיח שרמת ביצועיהן אינה נופלת מזו של עמיתיהן הגברים.

במחקר "שילוב משפחה ועבודה וחשיבותו לשביעות רצון של נשים עובדות בישראל", שערכו פרופ' דליה מור, דיקן בי"ס למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל, וד"ר ענת גיא, השתתפו 3,000 נשים עובדות בישראל ונבחנו דרכי התמודדותן עם הקונפליקט שבין קריירה למשפחה. מן המחקר עלה כי לנשים היו ארבעה סגנונות התמודדות עם קונפליקט זה: "מסורתי", "משלב", "קרייריסטי" ו"סגנון אישי".

להלן כמה מן הממצאים:

1. כ-85 אחוז מכלל הנשים דירגו את תפקידן המשפחתי כאמהות וכרעיות כחשוב להן יותר מכל תפקיד אחר.

2. 55 אחוז מהנשים דירגו גם את תפקידן המקצועי כחשוב מאוד.

3. הצלבת שני הנתונים מצביעה על כך שמרבית הנשים בישראל לא רק בוחרות לשלב בין משפחה לעבודה, אלא הן מייחסות חשיבות גבוהה ביותר לשני התפקידים (הסגנון ה"משלב").

4. שיעור הנשים ה"משלבות" גבוה ממספרן של הנשים ה"מסורתיות", שמייחסות חשיבות עליונה לתפקידיהן המשפחתיים (34 אחוז).

מן המחקר עולה כי מרבית הנשים בוחרות במקצועות נשיים כמו הוראה, סיעוד ומזכירות, הן עוצרות את הקידום: הנשים ה"משלבות" וה"מסורתיות" אינן ממלאות תפקידי סמכות וניהול, הדורשים מחויבות גבוהה יחסית לעבודה (מתוך רצונן, או בשל החלטת המעסיקים). מן המחקר עולה כי הן מוכנות לוותר על קידום וסיפוק מהעבודה לטובת המשפחה, אף שהעבודה חשובה להן. כמו כן עולה כי שביעות הרצון מהעבודה של נשים שבחרו באסטרטגיית "צמצום המחויבות לעבודה" גבוהה מזו של נשים שבחרו ב"צמצום המחייבות למשפחה".

השאלה המתבקשת היא האם קיים פתרון כולל וחד משמעי לדילמה זו? על מנת לנסות להתמודד עם השאלה אביא דוגמא לשינוי בתפיסת המעסיקים ואולי אפילו בשוק העבודה המקל על הקושי בשילוב האמור.

בעבר התפיסה של רוב המעסיקים הייתה, בנוגע להתייחסות אל ה"עובד האידיאלי",כבעל רמת מחויבות גבוהה לארגון, שחייו מתמקדים בעבודה במשרה מלאה.רמת המחויבות הייתה נמדדת לרוב במונחי זמן, כלומר, מספר השעות שהעובד נוכח פיזית במקום עבודתו או זמין לעבודה. כאשר מחויבות לעבודה נמדדת במספר שעות השהות במשרד, הרי מחויבותן הפסיכולוגית של נשים לעבודתן נתפסת כפחותה. כיום, הקשר בין מספר השעות במקום העבודה לבין התפוקה נתון בסימני שאלה, קיימת תפיסה רווחת יותר כי יעילות העובד אינה פחותה מכיוון שהוא עובד פחות שעות נוספות. לוטה ביילין (bailyn 1993), מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), חקרה את סוגיית היחסים המשתנים בין העבודה למשפחה והיא טוענת כי דפוס ה"עבודה על פי דרישה" אינו בהכרח מועיל לארגונים-ראשית, משום שהוא גורם לחוסר תכנון מראש ואי קביעת סדרי עדיפויות ושנית משום שאינו מסייע לגייס את מלוא הפוטנציאל של העובדים המצויים במצבים אישיים שונים, שלא תמיד מאפשרים להם להיות פנויים לעבודה ואלה הולכים ומתגוונים בימינו.במקרים מסוימים אפילו הנוכחות הפיזית בעבודה כבר אינה הכרחית, כשהטכנולוגיה העכשווית מאפשרת זאת.

אחד מגורמי המפתח למציאת פתרונות הוא הבעל/בן הזוג.זהו השותף עימו עשויה לחול התנגשות התפקידית הרבה ביותר, אך זהו גם השותף אשר אמור לספק את התמיכה העיקרית. במידה ונוצרת היערכות של שותף זה לקראת הקריירה של האישה, הרי בדרך כלל נמצאות הדרכים להבטיח הקלות בנטל תוך חתירה לשותפות בין בני הזוג בכל המטלות.

בחברה הישראלית קיים דגש חזק על לימודים, עבודה והישגים, דבר היוצר ציפיות להתפתחות בכיוון זה גם אצל נשים כמובן. החשיבה המסורתית מקשה פעמים רבות על האישה להתפתח ולהתבטא בכיוון ההישגי. על אף שלהערכתי האישית הדילמה בה עוסקת עבודה זו תהיה שרירה וקיימת עוד שנים רבות, חל שינוי ומסתמנת התקדמות באפשרויות האישה להתמודד עימה, לקבל החלטות ולמצוא פתרונות.אני מאמינה כי אישה המסופקת ומגשימה את עצמה, תחווה תחושות של אושר, אלה האחרונות יסייעו לה בשילוב המורכב בין הבית לקריירה.

מקורות נוספים לעבודה:

  1. יזרעלי, ש' 1994, נשים במלכוד, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  2. פוגל-ביז'אוי, ש' 1999, מין מיגדר פוליטיקה, משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט מודרניות, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.


5 × תשע =

תואר ראשון
תואר שני
מרצים